Great Danger

פרק 1

19 ליוני 2012

השעה היא 7 וחצי בבוקר, ואני כבר מתהלכת בדרכי לכיוון בית הספר. זה היום האחרון בכיתה ח'.
ואני הולכת לא בגלל שאני רוצה או חייבת, אלא בגלל ההורים המאמצים חסרי הרגישות שלי.
לפעמים אני חושבת שחבל שהם אימצו אותי.
כל יום הם מעירים אותי בשש וחצי לפנות בוקר, כשאת "אחותי" הגדולה החורגת שהם באמת הביאו לעולם, בניגוד אליי, מעירים רק ברבע לשמונה.
"אסור לך לאחר,"
"אפשר קפה שחור, עם כפית סוכר?"
״תזדרזי, אין לנו את כל היום פנוי לשטויות!"
אלו משפטים אחדים מיני רבים שהייתי שומעת כל בוקר מפיהם של האמא החורגת שלי, קלרה, ומאבי החורג ג'ורג'.
אני בדיוק חוצה את הכביש בזהירות כשאני שומעת קול שבוקע מאחורי בצווחות קולניות.
"היי, הנה אמילי השמנה!"
הקול כל כך חזק, שאני מתכווצת בבהלה. אני מסתובבת מעט לאחור כשאני מגיעה למדרכה, ומגלה את פמליית המקובלים מאחורי. אני מגלגלת עיניים ומסתובבת לכיוון הנגדי, ממשיכה ללכת ולהתעלם מהם.
"היי, לא אמרו לך שזה ממש לא מנומס להתעלם ככה מאנשים?"
אני בולעת רוק וממשיכה ללכת בקצב מהיר יותר, כשראשי מושפל למטה ואני חוקרת בדקדקנות כל לבנה אדומה במדרכה.
יד נוגעת בכתפי ואני קופצת בבהלה.
"תעני כשמדברים אלייך." הקול יורק אליי את המילים בארסיות.
אני מרמיה את עיניי מן המדרכה ומביטה בהם.
עיניי יבשות. אני כבר רגילה לזה.
אין לי דמעות יותר, הן נגמרו כבר במשך כל הימים ביסודי ובחטיבת הביניים שסבלתי מבריונות בגלל היותי שמנה, ובגלל הלילות שבהם בכיתי יום אחרי יום לאחר ההשפלה על הבמה לפני כחודשיים.
אני לא אתן להם את התענוג לראות אותי בוכה.
"מה אתה רוצה?" אני ממלמלת קלושות.
הם צוחקים יחד במקהלה.
"הו, אמילי השמנה שואלת אותנו שאלות! למי זה נראה הגיוני, חברים?"
העיניים הכחולות שלו ננעצות בי במבט מרושע. אני עדיין מסתכלת עליו במבט מאשים, וממשיכה ללכת במדרכה לכיוון בית הספר.
עוד חמש דקות אני שם. רק עוד חמש דקות. אני ממשיכה להזכיר לעצמי.
"וואו, וואו, לאן את חושבת שאת הולכת?" גופו עוצר אותי שוב.
אני נאנחת. "תפסיק. אני עוד אאחר בגללך." אני מצייצת בקול לא יציב. קולי בוגד בי.
הם שוב פורצים בצחוק.
"תפסיק, אני עוד אאחר בגללך," הוא מחקה אותי בקול פלצני, ממש לא דומה לשלי.
אני מכווצת גבות. "אני בכלל לא מדברת ככה."
"בראיין!" קול צעקה מאחורינו נשמע, וכולנו מסתובבים בשביל לראות מי קורא לו.
"בחייך, אחי, אין לך משהו אחר יותר טוב לעשות חוץ מלהציק לילדות שמנות?"
זה אחיו של בראין.
הם דומים. לשניהם יש השיער השחור המהמם, ואותו מבנה פנים, אך לשון יש עיניים חומות, ולבראיין יש עיניים כחולות בוהקות.
"צודק, אחי. אין לנו זמן להמשיך לבזבז בשביל הדובה הזאת."
הם צוחקים שוב, ושון נותן לבראיין כאפה בעורף.
"היי! למה זה היה?!" הוא מתגונן ומשפשף את עורפו.
"די, אל תהיה יותר מידיי חרא."
עיניו החומות של שון נוצצות בהשתובבות עם אחיו, והם מסתובבים ופונים ממני, מתעלמים מקיומי לגמרי.
אני ממשיכה ללכת לכיוון בית הספר, מנסה להאט את צעדי כדי שלא אלך קרוב מידיי לבראיין ופמלייתו, ומנסה לא לחשוב עליו.
בראיין, לצערי, הוא קפטן נבחרת הכדורסל בבית הספר ובנוסף לזה הוא לוקח קורסים בשיעורי משחק.
הוא הילד המוצלח ביותר בכל בית הספר, כך אני חושבת.
מה שאני יודעת, זה שבגלל ה'רמה' שלו, הוא מרשה לעצמו להחליט שהוא הכי טוב ולהגיד אך ורק את מה שהוא רוצה.
אז אני ילדה שמנה עם בעיות דימויי עצמי וחוסר בטחון. אז מה?
אני לא צריכה להיות רזה או אנורקסית בשביל שיאהבו אותי.
אז מה עשיתי לא בסדר?
אני בולעת את הגוש בגרון כשאני נכנסת לבית הספר.
די, נמאס לי להיות עצובה בגלל מישהו שלא אכפת לו מהרגשות שלי.
הם חשובים מידיי בשביל כל החרא הזה.
רק חבל שהלב האידיוטי שלי לא מקשיב למוח היחסית חכם שלי.
בראיין הוא הקראש שלי כבר מהיום הראשון בכיתה ד' כשראיתי אותו לראשונה.
אריאל צחקה עליי כבר אז.
"את לא יכולה להתאהב בגיל כזה. אנחנו עוד צעירות מידיי. זה סתם שטויות." היא גיחכה.
אני ידעתי שהיא טועה. לא השוויתי את ההרגשה המטריפה הזאת לשום דבר בחיים שלי.
ושנאתי את עצמי על זה אפילו יותר.
אז בהתחלה ניסיתי להוריד את עצמי ממנו, מנסה להגיד לעצמי שוב ושוב שבסופו של דבר אני אפגע. מה שבאמת נכון, הרי למה שירצה אותי גם כשנהיה גדולים יותר?
אני ילדה שמנה ואני מכוערת ואני לא מוצלחת.
ואני מאומצת.
כאילו זה עוזר לי בחיים.
אבל בראיין תמיד רדף אותי במחשבות.
בראיין מק'קול נמצא בכל מקום. ואם לא נרדף במחשבותיי, אז על קירות בית הספר ביום הבחירות למועצת התלמידים, או בפוסטרים ענקיים שהיו מרוחים על כל פינה בבית הספר כשהודיעו בסוף כיתה ח' ש"היי! בראיין מק'קול הוא הקפטן של נבחרת הכדורסל!"
אבל אני שונאת אותו ואת עצמי אפילו יותר.
כי עיניו שובבות וכחולות, כל כך כחולות שאתה יכול לגמרי לטבוע בהם כאילו הן הים בעצמן. ויש לו השיער הזה, שחור חלק שנופל לו בצורה פרועה על מצחו ונותן לו מראה שובבי אף יותר.
אבל מה אני מבינה? אני רק ילדה שמנה בכיתה ח', אני לא יודעת מה זאת אהבה.
לא בכיתה ד' ולא עכשיו.
אז אני סובלת את הירידות של בראיין והפמליה שלו מכיתה ד' ושותקת על זה.
ומה שלא עוזר?
זה שבראיין גר בית צמוד אליי.
אלוהים, לא תודה.
לא יכולת למצוא לבראיין מק'קול מקום אחר לגור בו?
למה דווקא ליד הבית שלי בדיוק?
"אמי-אמילי!" קולה הקטוע של אריאל חודר לתודעתי, ואני מסתובבת במהירות לפני שאני נכנסת לכיתה.
"היי! מה קורה?" היא מחייכת אלי חיוך מלא שיניים ישרות לבנות, ואני מחייכת במקצת.
"בסדר. בראיין והשטויות שלו." אני ממלמלת, מבטלת עם תנועות ידיי מול פניי.
"שוב פעם הוא?" הוא רוטנת. "נמאס ממנו. הוא חושב שהוא איזה משהו מוצלח. אל תתרגשי."
אני צוחקת קצת. אני אמורה להתחיל להקשיב יותר לחברה הכי טובה שלי.
צלצול רועם נשמע ברחבי בית הספר ואני קופצת בבהלה. אריאל צוחקת מתגובתי ומהבעת פניי ואני מצחקקת יחד איתה עד כמה שגופי נתן לי. הרגע חוויתי בריונות משפילה. הצחוק שלי אף פעם לא היה אמיתי כזה, מהלב.
אני שונאת אותם על מה שהם עשו לי.
"נתראה בהפסקה, " היא מחבקת אותי לשלום ואני נכנסת לכיתה.
כמה מזל שהיום האחרון היום.
אין לי כוח לעצמי יותר.
אני מתכוונת להתיישב במקום שלי, כשאני מגלה שעל השולחן יש כבר תיק. הוא שייך לנערה אחת מהשכבה, שלמדה איתי ביסודי פעם.
שיט, לעזאזל.
כל המקומות בכיתה היו תפוסים, הכל חוץ מהמקום על יד בראיין מק'קול.
אני לא הולכת לשבת על יד בראיין מק'קול.