Great Danger

פרק 10

26 לאוגוסט 2015

אני בוהה לעבר הזכוכיות שעל הרצפה במבט מבועת. מה לעזאזל הלך כאן?
"קלרה? ג'ורג'?" אני קוראת בבהלה. אף אחד לא עונה לי. אני מרגישה את החרדה שלי עולה ועולה. "סשה?"
גם עכשיו לא היה שום קול ושום עונה.
הראש שלי פועם בחוזקה ובכאב מהשפעת האלכוהול שהבהלה שלי כלתה כמעט לגמרי. עכשיו ארבע לפנות בוקר, מה עבר לי על הבית? היה גנב? כולם בסדר?
הבהלה שתוקפת אותי עולה מדרגה ואני נכנסת להתקף.
"קלרה! ג'ורג'!" אני צועקת, קופצת שתיים-שתיים במדרגות, נכנסת קודם לחדר האורחים.
הוא מסודר, הלפטופ במקום הרגיל שלו, וכך גם מערכת הסטריאו. אז אולי זה לא גנב?
אני יוצאת מהחדר בריצה ופורצת לחדר שלי.
הכל נשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו.
"סשה?" אני ממלמלת בבהלה שהולכת וגוברת. אני נכנסת לחדרה וריח הבושם של ויקטוריה סיקרטס פוגע באפי ואני מבינה בעקבות כך שהיא עזבה את החדר לא מזמן.
"קלרה!" אני צועקת בקול נואש, ועולה במדרגות לקומת החדר שלהם.
אני שומעת מלמולים ומשהו נופל ונשבר. אני קופצת בבהלה וצורחת, ולאחר כמה מאיות השנייה סוגרת את פי עם ידי בשביל שלא ידעו שאני כאן. אני חושבת שקצת מאוחר מידיי בשביל זה.
מבוהלת, אני פותחת את דלת החדר של ג'ורג' וקלרה באיטיות.
כשהמחזה נגלה לעיניי הוא הדבר שהכי פחות ציפיתי לו, אני באמת צורחת.
"ג'ורג'!" אני לא מזהה את הקול שלי, מהול בכעס ובפחד, ורצה לעבר האבא החורג שלי. הוא חצי שוכב חצי יושב על הרצפה ליד המיטה בחדרם, ואני כמעט בוכה שוב בפעם השנייה הלילה. חתיכת לילה.
"ג'ורג', מה עשית?" אני ממלמלת בכעס, חוטפת מידו את בקבוק הוויסקי.
"תחזירי את זה, מטו-מטורללת," הוא מפעפע, קולו גדוש במילים כבדות. הוא מנסה להתרומם מהרצפה, אך נופל ונתקע עם הגב בקיר.
"למה עשית את זה?!" אני חוזרת בצעקה חלושה ומניחה את בקבוק הוויסקי על שידת המנורה.
"ז-זה לא אמור לעניין א-א-א-אותך," הוא מגמגם ועיניו מתגלגלות אחורה.
אני מנילה לו, יודעת שכלום לא יעזור עד שהוא לא יוציא את הוויסקי הזה ממערכת העיכול שלו. אני פאקינג לא מאמינה שאבא שלי, נקי מאלכוהול כבר 11 שנה, חוזר לזה שוב. בבקשה שזה חלום מפגר ושאני אקום כאילו כלום לא קרה. בבקשה.
"איפה אמא?" אני שואלת ומכווצת לכיוונו את עיני.
הוא צוחק. "אמא?" הוא מלגלג. "את לא קוראת לה אמא כבר שנים, אמילי."
ליבי מתכווץ כשאני רואה את ג'ורג' במצב כזה של חוסר אונים. הוא מסתכל עליי בעיניים מזוגגות וצוחק שוב. "לא שלי את קוראת אבא, כן?" זווית פיו עולה מעלה בחיוך מר.
"ג'ורג', זה לא משהו נגד-"
"ברור! ברור, הרי למה שהבת שלי ושל אשתי שאנחנו אימצנו לא תקרא לנו הורים שלה אלא אם כן עשינו טעות בחינוך שלה. לא?" הוא קוטע אותי.
אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. "לא היית צריך להביא את עצמך למצב כזה, ג'ורג', לא משנה מה הסיבות המפגרות שלך!"
אני כועסת. אני כועסת כל כך, על עצמי, על כך שנתתי לעצמי להפוך להיות בובת המשחקים של בראיין, על הנשיקה המפגרת, אני כועסת על זה שאני מאומצת ואני לא יודעת מי אלה ההורים שלי, אני כועסת על זה שאין כאן אף אחד כנראה חוץ ממני ורק אני יכולה לעזור לג'ורג', אני שונאת את עצמי, שונאת את בראיין, כועסת על החברים שלו, ובסך הכל הערב הזה מסתכם כלא כל כך נעים.
"תכעסי עלי, נו," הוא צוחק. "בדיוק כמו אמא שלך."
אני מגלגלת את עיניי לנוכח המילה שהוא השתמש בה. לעזאזל, אני לא יודעת מה עושים במצב כזה. להתקשר לאמבולנס? לתת לו לישון? שיתקלח? אני לא יודעת.
אני בולעת שוב את הדמעות מעצם העובדה שהאבא החורג שלי שוכב שם כמעט מחוסר הכרה מרוב הבקבוק שהוא עוד שניה סיים לבדו, ויוצאת מהחדר.
אני מתקשרת לקלרה שוב ושוב ושוב. היא לא עונה לי.
היא פשוט לא עונה לי.
למה היא לא עונה לי?! איפה היא? ואיפה סשה, לעזאזל.
לפתע אני נתקפת בהלה.
אולי הן ברחו?
לא, הן לא יכולות לברוח ולהשאיר אותי לבדי איתו, נכון?
אני פורצת לחדר של ג'ורג' וקלרה שוב, ופותחת את ארונות הבגדים.
הכל מלא בבגדים שלו ושלה, ואני נושפת בהקלה.
הן לא עזבו.
"אמילי, מתוקה," קולו של ג'ורג' מצמרר אותי.
לפתע אני מרגישה התנשפות חמה בעורפי וקופצת קדימה בבהלה. "ג'ורג'!"
"מה, מתוקה? תני לאבא לשחק קצת."
אוי, אלוהים. לא, לא, לא! לא, בבקשה לא.
ג'ורג' מתקרב אליי עוד יותר.
"ג'ורג', אתה שיכור." אני אומרת, והולכת אחורה כאשר הוא מתקרב אליי.
"אז מה? זה אומר שאסור לנו לשחק?"
"לא!" אני צועקת. "תתרחק ממני, בבקשה."
"מתוקה," הוא לוחש. "לא צריך להיות גסת רוח לאדם מבוגר."
אני מצטמררת. "בדיוק. אתה אדם מבוגר ושקול. תלך ממני."
הוא צוחק צחוק גרוני ועמוק. "אמא שלך לא נתנה לי לשחק הרבה מאוד זמן. מגיע לי קצת, את לא חושבת?"
אני כבר מגיעה לסוף חדר הארונות.
אוי, אלוהים. בבקשה תעשה שאני חולמת. אני לא יכולה ל... אני לא יכולה לחשוב אפילו מה יכול לקרות לי עכשיו. ג'ורג' הרבה יותר חזק ממני. הרבה יותר.
"אתה יודע מה? אתה צודק." אני מחליטה להיות חכמה ולהסכים לדברי אדם שיכור. "אני אשחק איתך. רק תן לי ללכת... לעשות פיפי, אוקיי? אני מבטיחה לחזור." קולי רועד במקצת. אני מקווה שהוא לא שם לב לזה.
פניו של ג'ורג' מתעוותות. "לעשות פיפי?"
אני מהנהנת במהירות. "בבקשה?"
הוא מניד בראשו ופותח את חגורתו שנחה בלולאות הג'ינס.
"את תוכלי ללכת לשירותים מיד אחרי המשחק." עיניו האדומות בוהות בי ואני נגעלת. איפה קלרה?
"אני מבקשת," אני מתנשמת. "תן לי ללכת... רק לרגע."
הוא מלפף את החגורה סביב ידו. אני מתחילה להתנשם בקול רם. כבר אי אפשר היה לא לשים לב לחרדה שתוקפת אותי.
"ג'ורג'!" אני צועקת. "תפסיק, אתה לא חושב בהגיון!"
זה לא עוזר. כלום לא עוזר לי הרגע. אני מנסה לשחזר שוב ושוב את תנועות ההגנה העצמית שלמדתי שנה שעברה, אך הכל נשכח בראשי. הוא מתקרב אליי בחיוך נוטף ריח של וויסקי חריף, ומישך בחגורתו בחוזקה.
הוא מתקדם אליי עוד קצת, ובועט לי ברגל.
"אאוץ'!" אני צווחת. "לך מפה!"
הוא רק צוחק, ובועט בי שוב. מעוצמת המכה אני נופלת על הרצפה וראשי נתקל בחוזקה ברצפה בקול מחליא.
"מספר אחד לי, אפס לך. מבינה את חוקי המשחק?" הוא רוכן מעליי והבל פיו פוגע בי ואני מקבלת סחרחורת.
"בבקשה," אני ממלמלת בקול חנוק, זוהי תקוותי האחרונה.
"היית צריכה להתנהג יפה כשאמרנו לך, אמילי." הוא מתיישר ומצקצק בלשונו. "עכשיו תקבלי את העונש שמגיע לך."
והוא מצליף בי. עם החגורה.
הוא מצליף בי 11 פעמים.
11 שנים.
כל הצלפה יותר גרועה מהקודמת.
כל שנה הרבה יותר קשה מהקודמת.
וכמוהו, אני סובלת בשקט. לא מוציאה הגה כשהחגורה מכה לי בגב, ובבטן, וברגליים, ובכל מקום אחר בגוף.
לא פולטת דבר שכול להסגיר את זה שכואב לי ולגרום לו להנאה.
וכשהוא מסיים איתי, הוא משליך את החגורה לכיווני בגסות ופורץ החוצה מחדר הארונות הקטן.
אני לא יודעת כמה זמן עובר מאז שהוא הלך. אבל אני שוכבת על הרצפה, מחזיקה את ראשי בין ידיי ומכווצת לכדור קטן.
כי אני רוצה להעלם. לא רוצה להסתכל על עצמי במראה. לא רוצה להיות קיימת.
אני רוצה לחזור להורים שלי. להורים האמתיים שלי. הביולוגים. שבטח היו אוהבים אותי לולא היו מוסרים אותי למשפחה אחרת עקב חוסר בכסף. לפי מה שאמרו לי.
אני רוצה למות.
ייחלתי למות כל פעם שחגורת העור השחורה פגעה לי בגוף בעוצמה מטריפה.
האם ג'ורג' באמת עשה לי את זה כרגע?
אני חושבת שעכשיו אני בשלב ההכחשה. ואני יודעת שעוד מעט יגיע השלב של הקבלה ואני בטח אפרוץ בבכי מטורף שלא בכיתי כמותו שנים.
לאחר זמן לא מוקצב שאני שוכבת על האריחים הקרים אני לוקחת את הפלאפון מפינת החדר, לשם ג'ורג' זרק אותו.
אני מופתעת לגלות שהשעה היא עשרה לשש לפנות בוקר.
אני מגלגלת את אנשי הקשר באגודלי וכשאני מוצאת את השם של אריאל, אני מתקשרת אליה.
היא לא עונה לי גם.
היא בטח ישנה.
אלוהים, מה אני הולכת לעשות? אני לא רוצה להיות כאן לבד.
לא אחרי שג'ורג'...
לפתע אני קורסת, כל מערכת הגנה שבניתי לעצמי שוב ושוב, חומה אחר חומה, מגן אחר מגן, הכל נעלם.
הכל נשבר וקרס ומת עם כל הצלפה.
ואני נשארת חשופה. ויודעת שאני לגמרי לבד עכשיו.
אני מקמרת את גבי ומתייפחת לתוך ידי, מנסה לשמור את הבכי.
וזה לא עוזר. כלום לא עוזר לי ברגע הזה.
אני קמה מהרצפה, מנסה לנשום.
תהיי חזקה, אני מזכירה לעצמי. הכל יהיה בסדר.
אבל עכשיו, כלום לא בסדר.
אני חוזרת לחדרי, מחליפה את השמלה היפה אך המוכתמת במקרה נורא למכנס טרנינג וגופייה.
אני הולכת למקלחת, ובוהה בעצמי במראה.
עיניי גדולות מידיי ועגולות מידיי וירוקות מידיי.
מבוהלות מידיי.
הן אדומות בקצוות ולא קשה לנחש מה עברתי כרגע.
שיערי החום מבולגן, אז אני חוטפת בעצבנות את המסרק מהארון מתחת לכיור ומסרקת את שיערי.
הוא נופל בצורה גלית על כתפיי.
כשאני מסתכלת על הפס האדום הלוהט בגבי, אני מחליטה החלטה.
אני לא נשארת כאן, ואין לי לאן ללכת.
חוץ ממקום אחד.
אני שונאת את המקום הזה, אבל אני חייבת.
אני פורצת לחדרי במהירות, ומכניסה לתיק שלי כל דבר שבא ליד שלי.
מברשת שיניים, חולצות, תחתונים, הכל.
אני יורדת מהר במדרגות ומופתעת לגלות את דלת הבית פתוחה לרווחה.
חתיכת בן אדם מטומטם.
אני יוצאת החוצה וטורקת את הדלת מבלי להסתכל אחורה לכיוון הבית ומבלי לנעול דבר.
אני רוצה את הגינה כמעט בריצה, וכשאני מגיעה אני כבר מתנשפת והדמעות מנסות לעלות שוב.
אני יכולה לעשות את זה.
ואני אעשה את זה.
אני נכנסת דרך שביל הגישה ועוחה במדרגות שבכניסה לבית.
ואז אני דופקת בדלת שלוש פעמים.
אני מחכה כמה דקות, ושונעת מלמולים עייפים ואנחות.
הדלת נפתחת לרווחה, שממולי נגלה בראיין, חסר חולצה ועם טרנינג שחור כשהבוקסר מבצבץ. השיער שלו מבולגן משינה והוא משפשף את עיניו בידו ומפהק.
"מה..."
כשהוא רואה אותי, עיניו הכחולות והמדהימות נפערות לרווחה.
"היי," אני לוחשת ונושכת את שפתי התחתונה. "אני יכולה להיכנס?"