Our neighborhood

פרק 33

"הוא הלך"

קראתי את ההודעה מספר פעמים בכדי לוודאות שאני קוראת נכון.
צבטתי את עצמי בשביל לדעת שזה לא חלום.

זה לא חלום.

לוקאס אולי התבדח איתי.

ללא הרבה מחשבה סימסתי לו בחזרה

"מה?"

הוא לא מחזיר לי תשובה.

"לוקאס"
"תענה לי"
"אני מתחננת אלייך"

המסך החל להיטשטש בין כל הדמעות,
סימסתי בטעויות,לא הזיז לי. רק שלוקאס יגיב בחזרה שפדרו בסדר.

אני לא יכולה ליסוע לבית חולים,דניאל ישן.
אני לא יכולה להשאיר אותו לבד בבית.
אני גם לא יכולה לקרוא לבייביסיטר עכשיו.
לעזאזל.

סימסתי בלי הפסקה ללוקאס במשך 10 דקות,
הרגשתי חסרת אונים.
התהלכתי בכל הבית מיליון פעם,מצפה בקוצר רוח להודעה מלוקאס.

לעולם לא התפללתי,לא הסטייל שלי.
אבל הפעם,התחננתי.
התחננתי כל עןד נפשי בי.

בעודי מתפללת,מחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי.
למה אני בכל מתפללת?
שפדרו יחזור ואז מה? הוא ימשיך לסבול.
אולי עדיף כבר שימות,אין סיבה שימשיך לסבול.

יהיה לו יותר טוב שם למעלה,
אני מקווה.

לאחר רבע שעה לוקאס סימס בחזרה.

"הצליחו להחיות אותו,הזמן שלו קצוב."

הבטתי לשמיים,אוו יותר נכון לתקרה והודתי לאלוהים שהביא לי הזדמנות להיפרד ממנו.
שיגיד לי שהוא בסדר.

נשפתי החוצה כל כך הרבה אוויר שלא ידעתי שבכלל היה בגופי,שתיתי כוס מים והבטתי שדניאל ישן והכל בסדר איתו.

אני חייבת ללכת לבית חולים.
הוא יכול למות בעודי חושבת אוו ישנה.
כמו שלוקאס אמר- זמנו קצוב.
ובכל מקרה,אין שום סיכוי שארדם.

התקשרתי ללוקאס בface time,לראות מה שלומו.
הוא בטח עבר חתיכת סבל עכשיו.

תמיד שישנתי אצל פדרו בבית חולים,כל כך פחדתי שימות לי בזמן שאלך לשירותים אוו משהו כזה. אני לא מסוגלת לתאר מה עובר על לוקאס.

בפעם הראשונה שהתקשרתי הוא לא ענה.
גם לא השנייה,
והרביעית,
והחמישית.

רק בשישית הוא ענה.
והוא היה נראה נורא.

"היי" אמרתי,מדליקה את האור בחדרי.

רק לראות אותו ככה העלה את הדמעות שלי,
עיניו היו כל כך אדומות,שיערו היה פרוע ודמעות המשיכו לזלוג במורד לחייו.
ברקע,היה אפשר לראות מספר אחיות בחדר.

"הייתי בטוויטר,ראיתי ציוצים של אנשים והגבתי להם." לוק החל להגיד,לא מביט למצלמה " ואז,משום מקום המכונה של פעימות הלב הפסיקה לפעול. והיה רעש כמו בסרטים וצעקתי לאחות ובאו מלא אחיות" הוא ניגב דמעותיו.