Our neighborhood

אפילוג חלק ב'

"אמא!!" דניאל צעק מהקומה הראשונה.

"מה?" החזרתי.

"אללי מציקה לי! בואי תקחי אותה!" הוא אמר בעצבים.

"לא,אני לא!" נשמע קולה של אללי.

גילגלתי עיניי, "אללי,בואי שבי ליידי."

"אז למה סיילו יכולה להישאר? זה לא פייר!" היא אמרה בעודה יורדת במדרגות.

"כי היא לא מציקה לדניאל." אמרתי.

היא הביטה בי ברוגז והתיישבה לצידי,על הספה.
שיערה הזהוב היה בקוקס מסורבל ועינייה הכחולות התמקדו בטלוויזיה.

"דניאל בא לבית פעם בשבועיים,אנחנו צריכים שהוא ירצה לחזור לפה" קרצתי לה.

"יאללה כבר,הוא עם הקולאג' שלו!" היא שילבה ידייה.

טוב,מישהי פה עצבנית. "מה קרה?"

"כלום,זה פשוט מעצבן שהוא יותר עם סיילו מאשר איתי." היא אמרה.

"לפני שבועיים זה מה שסיילו אמרה עלייך." צחקתי.

"אז דניאל צריך לא להתייחס לשנינו וזהו." היא קמה למטבח.

הן כאלה קנאיות קטנות.

"מרתה,מה יש לאכול?" נשמע קולה של סיילו.

"ספגטי." מרתה,העוזרת בית,ענתה לסיילו.

סיילו קפצה במדרגות,שתיים-שתיים, גורמת לשיערה החום לעוף באוויר עם כל קפיצה.

"היי אמא" היא חייכה אליי.

לפחות מישהי מבין התאומות האלו במצב רוח טוב.

"היי חמודה," אמרתי. "עוד מעט אבא שלך יגיע ונאכל כולם ביחד."

"טוב." היא אמרה וניגשה לחדר כביסה.

אללי עלתה לקומה הראשונה ונכנסה לחדרה.

ניגשתי לחדרו של דניאל,סוגרת אותה אחריי.

במהלך ה10 שנים שעברו,אני מניחה שגם דניאל השתנה המון.

הוא נהיה ממש גבוה,מטר 80. אני מסתכלת עליו מלמטה.

השרירים שלו היו בערך בגודל הבטן שלי שהייתי בהריון והקעקועים שעיטרו את גופו רק הוסיפו למראה הגברי שלו.

"אללי משגעת לי את השכל" הוא אמר בספרדית.

"אתה צריך להתייחס אלייה יותר." התיישבתי על המיטה שלו.

"זה יותר מידי לבקש שקט פעם בשבועיים?" הוא גילגל עיניו.

"דניאל.." נאנחתי.

"טוב,בסדר" הוא אמר בספרדית.

"תודה רבה אהובי" אמרתי בספרדית בחיוך ונישקתי אותו.

הוא צחק ונישק אותי בחזרה, "איפה לוקאס?"

"במשרדים,הוא אמור לחזור עוד מעט." אמרתי ודני הנהן.