Our neighborhood

פרק 42

"אני לא מוצאת שום דבר,לוקאס!" צעקתי בכעס.

"תירגעי" הוא גילגל עיניו.

הלוואי יכלתי לראות את הגלגול עיניים הזה במציאות ולא דרך מסך מחשב מטופש.

"הייאוש כבר מדבר מהגרון שלי" נאנחתי ונשענתי על הכיסא.

"אנחנו נמצא דרך,בייב." הוא ניסה להרגיע.

"חודש וחצי כבר לא ראינו אחד את השני" אמרתי, "אם לא עכשיו אז זה לא יהיה לעוד הרבה זמן."

"כבר אמרתי שאני מצטער על זה שלא נתנו לי לטוס לארצות הברית." הוא שילב ידיו.

"מה הפאקינג קשר?" צעקתי.

לראות כל יום זוגות הולכים ביחד ברחוב,
משלבים ידיים,מתנשקים,צוחקים.
אפילו זוגות נשואים עם ילד לצידם.
זה עשה לי חשק לירות לעצמי בראש.

התחושה הזו שאני לא ראיתי את לוקאס כבר חודש וחצי,
וההרגשה הזו שסביר להניח שלא אראה אותו גם עוד חודש וחצי.
היא מדכאת.

"אחי,אנחנו עולים."נשמע קול מהאזור של לוקאס.

"מתחיל המשחק."לוק אמר, "אני אוהב אותך. ביי"

הוא הוריד את האוזניות והלך.

"לוקאס!" אמרתי בכעס.

לא הספקתי אפילו למחות.
הוא כבר הלך.

יצאתי אל הסלון,דניאל ראה טלויזיה אך כאשר יצאתי הוא הביט בי בדאגה.

"אמא, הכל בסדר?" הוא שאל.

"כן." חייכתי אליו חיוך מאולץ. "למה אתה שואל?"

"צעקת על בראון במשך 5 דקות ואת נראית עצובה" הוא גירד בראשו.

"זה סתם עניין בנינו" התיישבתי לצידו,מלטפת אותו. "מה אתה רואה?"

"משחק כדורגל של בראון." דניאל אמר,נרגע קצת.

"אה,זה שידור ישיר?" תהיתי והוא הנהן.

"איפה לוקאס?" שאלתי והוא הצביע עליו.

לוקאס רץ בין השחקנים,
זז ממקום למקום,
מקצה המגרש לקצהו השני,
לוקח את הכדור מידי פעם,
מנסה להבקיע,
צורח קצת מילים שלא יכלתי להבין.

ולבסוף,כאשר יצאו להפסקה הכנתי לי ולדניאל ארוחת פינוק- קרפ וופל בלגי ופנקיקים.

"יש לי משהו לספר לך.." דניאל קם ממקומו,זז ממקום למקום.

מה הוא עשה?
הוא הציק לילד בביהס?
התחצף למורה?

אני מרגישה שהעולם מתפורר לי בין האצבעות.

"מה קרה?" צימצמתי עיניי.

"אבל אל תבקשי ממני ל-" הוא החל להגיד בדאגה אך קטעתי אותו.

"דניאל,ספר לי עכשיו!" קמתי ממקומי.

"טוב,טוב" הוא נאנח בקולניות. "יש לי חברה"