Our neighborhood

עונה 2 פרק 1

-נקודת מבט של דניאל אל תשכחו-
הדרך לקומילאס פוטיקל,הקולאג' בו אהיה בשנים הקרובות,הייתה קצת ארוכה.
אני מניח שאם הייתי נוסע אותה עם אמא שלי,לוקאס,האחיות שלי אוו אחד החברים זה היה עובר יותר כיף.

אבל יש מחיר להחלטה שלי.
החלטתי להתחיל הכל מחדש.

אהבתי את החברים שלי,את המשפחה שלי ואת כולם.
אבל בחרתי בקולאג' קצת מרוחק מהסביבה המוכרת לי בכדי שאכיר אנשים חדשים ולא אהיה במקום הבטוח והמוכר שלי.

זה היה בחירה נועזת,וסביר להניח שאתחרט עליה. אבל לפחות העזתי.

מצד שני,זה רק קולאג'.
אם יש לי בעיה בקלות אוכל לעבור לקולאג' אחר. אני עם ממוצע ציונים מעולה ואין שום סיבה שלא יקבלו אותי למקום אחר.

חצי שעה אחרי שיצאתי לדרכי בדרכים,הייתה תחנת דלק באמצע הדרך.
קניתי לי פחית שתייה וחטיף אנרגיה.

"10 אירו." המוכר אמר,מציץ בי מבעד לטלפון שלו.
הוצאתי את הארנק שלי מהכיס והושטתי לו את הכסף.

זה רק עניין של שניות עד שהוא ישים לב.

הוא לקח ממני את הכסף,הקיש על כמה מקשים בקופה והניח את הכסף בתוכה לאחר שנפתחה. אך יכלתי לראות את המוח שלו חושב,ולבסוף הוא נעץ בי מבט.

"רגע רגע רגע,אתה לא הבן של.." הוא החל להגיד אך יצאתי במהירות מהתחנת דלק.

לא תמונה ולא חתימה,אין לי זין לשטויות האלו.

עליתי לרכב שלי והמשכתי בנסיעה.

אני יודע שאני צריך להיות ריאלי,
וברור שלי שכולם יכירו אותי גם במקום החדש הזה,הרי הם לא חיים במערה.
אבל החלטתי לנסות לחיות כמה שיותר כבן אדם רגיל ולא להצטרך להצטלם עם אנשים שאני אפילו לא מכיר רק כי האבא החורג שלי מפורסם נורא.

שירים של אנריקו בקעו מהרדיו ומצאתי את עצמי,צורח את המילים בהנאה מהר מאוד.
אך הלמכתי את הוויליום שאמא התקשרה.

"הגעת לשמה?" היא ישר שאלה.

"עוד לא" אמרתי.

"מתי תגיע? איפה אתה כרגע?" היא הסתקרנה.

"עוד פחות מחצי שעה,אמא. הכל בסדר." גילגלתי עיניי.

"אוקיי,אתה בטוח שלא שכחת כלום?"

"אמא" התעצבנתי, "לא שאלת כבר את השאלות המעצבנות האלו שהכנסתי את הדברים שלי לרכב?"

"אני מניחה.." היא נאנחה.

"אני באמצע נסיעה,אז אדבר איתך יותר מאוחר." אמרתי,מוסר לה את אהבתי ומנתק.

לאחר כחצי שעה,פחות אוו יותר, הגעתי לקולאג'.

בכניסה לקולאג' עמדו מעודדות יפהפהיות עם נבחרות הספורט של הקולאג' ומחאו כפיים לכל רכב שנכנס.