Her War

שליחה

בעיניים גדולות היא הביטה בשער. התקוות נעלמו באותה מהירות בה הופיעו. היא לא נכנעת להם, מפנה את גבה אל חומות האבן, שער האחוזה הנעול ומבנה האבן העתיק והולכת בצעדים מהירים בחזרה אל מגורי הבנות.
השעה, שעת ערב מאוחרת, ארוחת הערב הסתיימה והשליחים יצאו לדרכם. המשלוח הבא, ידעה, יצא רק בעוד שבועיים.
עד אז תאלץ למלא את חובותיה במקום הזה. בלי להתלונן.
כמו בכל פעם שזה קרה, היא נכנסה למיטה, עצמה עיניים וחיכתה לשינה שתאחר לבוא. לא משנה כמה פעמים, כבר שש שנים, היא תמשיך לחלום וכלום לא ישתנה.
-
הבוקר לבסוף הגיע, היא קמה בקפיצה, מיהרה לחדרי המקלחות בקצה המסדרון, צחצחה שיניים, שטפה פנים והתלבשה.
חדר האוכל כבר היה מלא מפה לפה כשנכנסה והיא, באדישות כהרגלה, לקחה פרוסת לחם ומיהרה לצאת.
"לא כל כך מהר, גרייס" נשמע קול מאחוריה שעצר בעדה.
גרייס הסתובבה להביט באיש שגידל אותה.
"מה יש?" שאלה והוא התקרב לעברה במהירות, חושש שתברח.
"את יודעת מה קורה היום"
"כמובן, יש משלחת שמגיעה לאחוזה" ענתה והוא הנהן.
"יש נער שמגיע ואשמח שתחנכי אותו"
"אתה יודע מה דעתי בנושא, אתה תמשיך לנסות בכל פעם שיגיעו חדשים?"
"הפעם זה שונה, את היחידה שתוכלי להתמודד איתו אני סומך עלייך ומאמין בך וחוץ מזה את יודעת את התנאים. אין לי אפשרות להתפשר"
היא לא יכלה שלא לגחך בזלזול, כאילו שלא היתה לו האפשרות.
תשובתה היתה חד משמעית. היא סירבה ומיהרה לעזוב.
"אז היא שוב ניצחה בויכוח?" שאל אריק, אחיו הצעיר של בן, הבעלים של האחוזה ומי שגידל את גרייס מאז שנולדה. "אכן, אבל אני לא אכנע לה. הפעם אני אצא וידי על העליונה. בזאת אני בטוח" אריק יכל רק להניד בראשו בחיוך.
היום חלף במהירות, ובן ניסה שוב ושוב לתפוס את גרייס לשיחה.
לבסוף, בשעת ערב מאוחרת וללא הכנה מראש, הופיעה גרייס בפתח משרדו.
"גרייס! אז תסכימי?" היא חייכה. רק דבר אחד יגרום לה להסכים.
"אני רוצה לצאת" הוא הביט בה בחוסר הבנה, קצת מופתע, היא רק הנהנה והסבירה.
"אני רוצה להיות חלק מהמשלחת הבאה שיוצאת. כל חיי היו כאן בין חומות האחוזה. השמיים אותם שמיים והמבנים אותם מבנים. אפילו סמואל עזב" סמואל היה חברה הטוב ביותר של גרייס. הוא הגיע כשהיתה בת שתים עשרה והם חלמו לצאת יחד לשליחות. הוא נשלח לפני כמעט שנה והיא נותרה מאחור. כולם ידעו עליה. הנערה היחידה שלא נשלחה. שעברה את גיל 18 בגבולות האחוזה. "את לא כמו כולם" ניסה בן את התירוץ הראשון והוויכוח, שהפך להרגל ונמאס על שני הצדדים, נדם.
גרייס התיישבה על הכורסה שבמשרד ונאנחה. מאז שזכרה את עצמה גדלה באחוזה וצפתה בנערים ונערות שבאים והולכים. רק היא נותרה והמשיכה ללמוד ולהשקיע את כל כולה במבחני המעבר, כדי שאולי יום יבוא ושמה יעלה בארוחת ערב.
"הפעם אני נאלץ להשתמש בסמכות שיש לי. בתור אביך. אני דורש שתחנכי את הנער שמגיע מחר בבוקר. אני רוצה לראות אותך ליד השער בשמונה בבוקר וכאן תם הדיון"
"אתה לא אבא שלי, בדיוק כמו שאינך אביהם של שאר ילדי האחוזה" הוא הוריד את משקפיו והניח על השולחן "גידלתי אותך כאילו היית ביתי ויותר מזה, הגעת אל האחוזה בגיל שנה. אני אביך במסמכים. ואני דואג לך דאגת אב לביתו".
-
הבוקר הגיע. גרייס התייצבה בכעס לצידם של שלושה ילדי אחוזה אחרים וחיכתה לחניך שלה.
לבסוף נכנס רכב שחור, נעצר לפניה ומתוכו יצא נער. צעיר ממנה בכמה שנים, לא הרבה.
הוא היה נראה כעוס, יותר מגרייס באותו בוקר ובן חייך אל השניים בסיפוק.
"גרייס ודן. דן, גרייס תלווה אותך השבוע, כדי שתרגיש בבית. היא אחותך מרגע זה ולכל שאלה, אל תהסס לפנות אליה. גרייס, אני מכיר אותך טוב מספיק כדי לדעת שיש בך את האחות הגדולה שדן זקוק לה. עשי את המיטב עבורו. המבחן יהיה בסוף השבוע ושניכם תגשו אליו יחד. כצוות" אם גרייס כעסה עד אותו רגע, עכשיו עלה כעסה במדרגה נוספת. במידה ולא תעבור המבחן הבא יהיה רק בעוד שלושה חודשים. ועכשיו היא תלויה בנער ההוא כדי לעבור את המבחן הקרוב. בן הרים את ידו ועצר אותה מלהגיב. הוא דחף אותה קדימה והיא מיהרה להסתלק, לא לפני שסימנה לדן לבוא בעקבותיה.
היא הראתה לו את חדרו במגורי הבנים, את חדר האוכל כשחלפו על פניו ואת הספריה.
"אנחנו צריכים לדבר, וזה מקום טוב לדבר בו בלי שיצוטטו" אמרה ופתחה דלת לכיתת לימוד קטנה.
הם התיישבו זה מול זה והיא נעצה בו מבט קר.
"ברוכה הבאה לאחוזת הברון קינג. כאן אתה תשיג השכלה ותישלח למשימה כלשהי בהתאם להתמחות שלך" "מה זה האחוזה הזאת?"
"בית יתומים. כולנו הגענו לכאן מסיבות דומות. אני הגעתי בגיל שנה, האחרים הגיעו בגילאים שונים. לכל אחד יש סיפור אבל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב הוא העתיד ולכן גם המבחן" היא לקחה רגע כדי שיבין את דבריה ואז המשיכה.
"המבחן יקבע אם נצא מהאחוזה. אני חייבת לעבור את המבחן הזה. זה חשוב לי יותר מהכל. אני באמת לא רוצה להפוך את חייך לקשים ממה שהם כבר אבל עדיף שנסבול קצת ושחייך לא יהפכו לגיהנום אם לא אעבור. ותאמין לי כשאני אומרת גיהנום"
גרייס המשיכה להסביר על חשיבות המבחן כשהבחינה שהוא בולע פיהוק. היא בלעה את הכעס שעלה בה ונעמדה במקומה. היא ידעה שהיא טמפרמנטית והשתדלה לא לצעוק.
"אתה כנראה מעט עייף. מחר שש בבוקר. נתחיל את הלימודים בחדר לימוד מספר חמש, כדאי מאוד שתיהיה ערני וחד. לא צחקתי כשאמרתי שאני מסוגלת לגרום לך לסבול" במילים אלה עזבה.
היא מיהרה לחדרה ונזרקה על מיטתה. תקוותיה נגוזו, הנער היה לא יותר מסיכוי אפסי. באנחת צער היא עצמה את עיניה לעוד לילה נטול שינה.