מייקל ישב לצידה ברכב.
היא היתה מודעת לנוכחותו.
הם אכלו את הלחמניות שקנתה וסרקו את הרחוב ההומה.
"עוד מעט יחשיך, אחד מהם יצא. אני בטוחה"
הם ישבו כך שעה נוספת.
"גרייס" אמר מייקל לפתע והיא הסתובבה להביט בו.
"תרצי לספר לי על המבחן שעברת? המבחן עם כריס" היא נזכרה במבטו הקר. במגעו החם. ובחיוך האכזר ובעיניו הדואגות.
מאז שמת, נזכרה באינספור רגעים בהם עיניו של כריס, סיפרו סיפור אחר ממעשיו. היא הצטערה על כך.
"זה היה המבחן השביעי שלי. מבחן לחימה. על הראשון שלי עם כריס- רפואה, סיפרתי לך כבר לפני כמה ימים" היא נזכרה בימים הרבים שישבו כך, זה לצד זה והיא מצאה את עצמה מספרת על מבחניה.
"בן הגיע בוקר אחד ואמר לי שאני אגש למבחן לחימה. עם כריס. ניסיתי בכל דרך אפשרית למנוע מזה לקרות אבל זה קרה. ביום הבחינה, כריס פנה אלי והתחנן שאעשה הכל כדי להיכשל. אז לא ידעתי שניסה להגן עלי וראיתי בדבריו לגלוג וזלזול. את המבחן בכתב עברנו שנינו, ללא טעויות. יצאנו לכפר בלילה. המשימה התמקדה בפיקוד. הוא היה הראשון. הגענו קילומטר מהכפר כשהוא השכיב אותי על הקרקע וחתך את זרועותי בסכין שבידו. הוא עשה חתך נוסף בגבי והשאיר אותי לדמם שם. היינו במארב, ראינו אותם מתקרבים.
כשהוא התקרב כעסתי, הרגשתי סלידה עמוקה. הוא אמר - זה לטובתך. אני מקווה שיום אחד כשתיגדלי תביני - לא הבנתי אז ואני מבינה היום. האנשים שארבו לנו לא היו מהבחינה. בן חשב ועד היום חושב שהם פצעו אותי. לא טרחתי לתקן אותו מהסיבה הפשוטה שכריס עזב. הרגשתי בטוחה. הצלקות נשארו והיום הם תזכורת למי שהציל את חיי ולא פעם אחת"
"אבל... מה הם רצו?"
"הלוואי שידעתי. אני חושבת שאז הם היו אחרי כריס. אני רק הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אני לא יודעת מתי גילו שאני קיימת אבל זה היה כנראה בשלב יותר מאוחר".
"כל הצלקות זה בגלל כריס?"
"הלוואי שיכולתי לומר לא. אבל בפועל... החברים שלו עקבו אחרי ערב אחד כשהלכתי לאחד הגנים באחוזה... הם תפסו אותי ו-... זה כל כך כאב, אם מישהו היה בא ועוצר אותם. רק הזריחה סימנה להם שזה מספיק. הם השאירו אותי מדממת מאחור. רק בערב כריס הגיע ולקח אותי למרפאה. אז חשבתי שזה היה כדי להציג את דמות הקדוש המעונה, הוא היה טוב. אני טעיתי"
היא נאנחה.
בבת אחת האוירה השתנתה. מייקל הזדקף והניד בראשו אל דמות ברחוב.
במבט ראשון, נראתה הדמות כגבר, מבוגר יחסית, ראשו מכוסה ברדס והליכתו מהירה.
ההליכה הסגירה אותה. אישה.
"אותה חיפשנו" מלמל מייקל וגרייס כבר היתה בחצי הדרך אליה.
"עצרי" אמרה גרייס בקול פוקד והאישה נעצרה בלי להסתובב לעברה.
"הזדהי" ביקשה האישה וניסתה, ללא הצלחה, לשוות לקולה מעטה גברי.
"לא תצליחי לעבוד עלי. אני מחפשת את מיכאלה וולש. קחי אותי אליה" היא הסתובבה.
הם יצרו קשר עין והאישה נבהלה וצעדה אחורה.
"את-" "כן. בלי שאלות" היא נשמה עמוקות ואז סימנה לגרייס בידה לבוא אחריה.
מייקל הצטרף אליהם והאישה הנידה בראשה.
"זמן רב עבר מאז חיפשו את מיכאלה וולש. אני אקח אתכם אליה" אמרה ופתחה דלת.
הם ירדו כמה קומות וחלפו על פני כמה אנשים ששמרו על דלתות. הם זיהו את האישה ופתחו לה את הדלתות במהירות.
לאחר ירידה ממושכת נכנסו השלושה למבואה רחבה.
האישה הורידה את הברדס והניחה על השולחן.
גרייס סקרה את האישה בעיניה.
האישה בת ארבעים בערך, שערה שחור ומטולטל ופניה חלקות. עורה כהה, חיוך זדוני על פניה וגופה זקוף וקשוח-
כמו מפקדת בצבא, חשבה גרייס. אבל עיניה היו טובות, נעימות וגרייס ידעה שהסיפור מופיע בעיני האדם.
אילו רק היתה קוראת את סיפורו של כריס כשעוד היתה לה הזדמנות.
"אתם לא מדברים עד שלא תינתן לכם הוראה מפורשת לכך. אני ברורה?"
הם הנהנו והדלתות הרחבות שמולם נפתחו בנקישה.
"אה! אותך לא ציפיתי לראות כלל! איימי ג׳ונס"
YOU ARE READING
Her War
Azioneכל שיכלה לעשות זה רק לבהות בשער הסגור בעיניה הגדולות שנצצו בגוון חום וקיוו שיבוא היום ויוכלו לראות מעבר. היא חיה כאן מילדותה. לא היא לא יתומה. והם טרחו לומר לה שוב ושוב, כמו כדי לדכא אותה, שמצאו אותה נטושה ביערות שמקיפים את האחוזה ושהם, מנהיגי המקום...
