Her War

חברים

השמש כבר שקעה מזמן. אור הירח האיר את החדר.
שני אנשים עוד ישבו ליד השולחן ותמכו זה בזה.
"אבא, אני מבטיחה שאני בסדר. מצאתי את מה שחיפשתי. ואני בחיים" אמרה גרייס לאיש שישב מולה בפנים דואגות וקמטים חורשים את פניו.
"גרייס, את לא מנסה להבין איך הרגשתי. כל המדינה דיברה, לא... כל העולם!" הוא הניף את ידיו בהתרגשות.
הדלת נפתחה בטריקה חזקה ואדם נוסף נכנס לחדר.
"גרייס! את בכלל מבינה איך גרמת לי להרגיש? אני מטייל לי להנאתי... ואז שומע, במסבאה נידחת, על מטוס צבאי שמתרסק ועל רופאה חיילת שנחטפה! לי כבר היה ברור באותו רגע שזו את כמובן. רק את תגיעי למצבים כאלה!"
הוא חיבק אותה, חיבוק דוב חזק ואוהב עד שכחכחה בגרונה והוא התרחק.
"אריק. אני מצטערת שהטיול שלך נהרס. הלכתי למצוא תשובות ומצאתי אותן. גם אם הדרך קצת קשה"
ושוב, סיפרה גרייס את סיפורה. כוס קפה נוסף נגמר והשעון המשיך לתקתק.
"מספיק. זה הזמן לישון" אמר בן וקטע את הדיון.
"אני צריכה לעשות שיחת טלפון ואז אלך לישון"

"מנהלה" נשמע קול עייף מצידו השני של הקו.
"שלום, מדברת גרייס, רופאה מלווה של היחידה שיצאה לעירק. אני בבית ואני בסדר"
נשמע קול נפילה וקרקוש.
"מה?! חיזרי שנית? בעצם לא.... חכי רגע! אני מעבירה אותך עכשיו!!" הקול בצד השני היה נרגש ולחוץ.
השיחה הועברה וקול מוכר ענה.
"הלו"
"האנטר" אמרה גרייס ונזכרה בסלי ובדיבורה האוהב לכיילב.
היה נדמה לה שהיא שומעת קול נקישה.
"גרייס! ידעתי! אני ידעתי! איך זה קרה? איפה את עכשיו? דקה אני אצלך. לא, עשרים שניות אני אצלך!"
"האנטר, לא עכשיו. עכשיו לילה. מחר. תפגוש אותי בבית הקברות"
הם נפרדו וגרייס נשכבה לישון.
הלילה עבר מהר וגרייס ישנה טוב. היא התעוררה רעננה ושמחה ליום חדש.

"בוקר טוב" אמר בן וחיבק את ביתו היחידה. האושר שלו לראותה, בערב הקודם עוד לא חלף והוא הודה לאלים שהשיבו אותה אליו.
כמה התחרט ששלח אותה להיות רופאה, אילולא המפקד סמית׳, בן היה שומר על המלאך שלו קרוב. כמה שיותר קרוב יותר מוגן.
"בוקר טוב! מה שלומך אבא?" שאלה והתיישבה לאכול ארוחת בוקר מול הטלוויזיה הדולקת במטבח.
"אתמול בלילה, נודע לאחד ממקורותינו שהחטופה, שבה לביתה בריאה ושלמה. לא ידוע לנו איך ומה מעשיה כעת אבל כשנדע, גם אתם תדעו!" אמר השדרן בקול מונוטוני.
"מה אתה חושב על זה?" שאלה והנידה את ראשה לכיוון המסך.
"אני לא חושב שירדפו אותך. איש לא יודע היכן את. אין להם אפילו קצה חוט אז זה בסדר"
אריק הצטרף ועיתון בידו.
"בוקר. גם בעיתון כותבים שלא ידוע על מעשייך, אני מאמין שאת תהיי בסדר. מה התוכניות שלך היום?"
"לפגוש חבר" אמרה ולא הוסיפה.
השניים הנהנו ולגמו מכוס הקפה שלפניהם בתיאום.

גרייס יצאה מהבית, עטופה במעיל וכובע לראשה, שניהם שחורים.
היא נכנסה לרכב ועזבה את האחוזה אל מקום המפגש.
היא הגיעה לשם כשהשמש כבר מתקרבת למרכז השמים ועננים מאיימים לכסות אותה.
גרייס צעדה במהירות, נכנסה לבית הקברות, חלפה על פני שורות של מצבות עד למצבה שחיפשה.
"שלום" אמרה ואז השתתקה. היא לא ידעה מה לומר. למה היא באה או למה התכוונה.
דקות ארוכות חיפשה את המילים ואז צנחה על הקרקע ונאנחה.
"תראה, אני יודעת מה אתה בטח חושב, שם למעלה. ׳מי היה מאמין שגרייס תבוא אלי׳ אבל באתי. הרגשתי שאני חייבת. כשהייתי שם שבויה, פתאום ראיתי אותך ואת כל מה שעשית לי, אתה מבין- אתה הפכת אותי למי שאני, חיזקת אותי ואת גופי ובזכותך אני בחיים. וזה לא פעם ראשונה. וכשהייתי שם ולמדתי מה זה להיות חייב הבנתי עד כמה אני חייבת לך. את הכל. ואין לי איך להשיב לך כגמולך. אין לי כלום" הדמעות ירדו ללא שליטתה.
"מה אני יכולה לעשות? כריס עזור לי! שלח לי סימן!" היא בכתה עוד כמה רגעים ללא שליטה.
"כריס" אמרה בשקט וניגבה את הדמעות.