Her War

התמחות

אור ראשון חדר מהחלון הפתוח. בפיהוק קטן זינקה גרייס מהמיטה ומיהרה להתארגן. שום דבר לא יעצור אותה ואם צריך שדן יעבור, הוא יעבור. היא בטוחה בכך.
"בוקר טוב" אמר דן כשנכנסה ומיהר לעזור לה לשאת את ערימת הספרים שבידיה אל השולחן.
"בינתיים רק בוקר. אני אבדוק מה הרמה שלך ונקווה לטוב" הוא חייך חיוך קטן וגומת חן הציצה בזוית פיו. גרייס מיהרה לפתוח ספר רפואה.
עברו שעות, השמש כבר עמדה בקו האופק וזמן ארוחת הערב התקרב. נראה שדן לא מתעייף, וגרייס הודתה לו בליבה. אולי לא הכל אבוד.
"אז מה את אומרת?" היא הביטה בו בשאלה והא השיב בחיוך "אמרת שתקווי לטוב, אז מה את אומרת? טוב?" היא הרהרה בו רגע ארוך ואז הנהנה "יש עוד תקווה. אבל המבחן קשה, יש מבחן כזה 4 פעמים בשנה. ומגיל ארבע עשרה אני מנסה לעבור אותו. זה חשוב לי מאוד" הוא לא ענה והיא סימנה לו לבוא בעקבותיה לארוחת הערב.
כשסיימו לאכול היא הובילה אותו אל מחוץ לאחוזה, אל גן הפרחים "מה זה? לא ממשיכים ללמוד?" הם נכנסו לגן. פרחים ושיחים ועצים פרחו בכל מקום ויצרו מעין יער קסום וצבעוני שבמרכזו מזרקת אבן ישנה שמים זרמו בה. גרייס סימנה לדן לשבת על ספסל אבן ואז התיישבה לצידו.
"חלק מהמבחן הוא צוותי, אנחנו צריכים להכיר זה את זה, את החוזקות והחולשות אחד של השני. אני צריכה לדעת שאפשר לסמוך עליך ואתה צריך לסמוך עלי, במאה אחוז. 99 אחוז לא יספיקו ואנחנו ניכשל".
"מה קרה לאחרים שהיו איתך צוות? שאיתם נבחנת בכל המבחנים הקודמים?" היא הרהרה רגע בכל הצוותים "כל מבחן יש לו אופי שונה, הוא תלוי במשימה אליה נישלח. המבחן הזה הוא צוותי. הנבחנים האחרים שהיו צוות שלי עברו כבר את המבחן ונמצאים בשטח. אני לא יודעת איפה או מה הם עושים".
אז הוא סיפר. "גדלתי בוינה, אוסטריה. הייתי ילד, איך לומר, בעייתי. הרבה שטויות בבית הספר, אחי התאום היה פושע אבל קטין. הוא נתפס ושוחרר עשרות פעמים, אם לא מאות. ואז הוא נרצח, בידי חבר ואני הייתי בזירה, שימשתי עד על הרצח והחזיקו אותי ללילה. בבוקר גם ההורים שלי נמצאו מתים. ואז הגעתי לכאן. אני לא יודע איך. שיחת טלפון אחת, טיסה של כמה שעות וזהו." גם אם האדישות שלו לסיפור הפריעה, גרייס לא הראתה זאת, במקום זה היא סיפרה על עצמה. "אין לי עבר. בן מצא אותי ביער הסמוך לאחוזה כשהייתי תינוקת, הוא לקח אותי אליו הביתה וגידל אותי כאילו הייתי ביתו. בהתחלה גדלתי בביתו הפרטי, ואז הוא העביר אותי לאחוזה, מאז אני לומדת ונבחנת. החלום היחיד הוא לצאת. לראות נוף אחר"
הם ישבו בשקט, מאזינים למים הזורמים ולעלים שנעו חרישית ברוח הקיצית.
"אז מה מיוחד במבחן הזה?" שאל כעבור רגע.
"זה מבחן התמחות ברפואה. זה מבחן מיוחד. צוותי הרפואה שלנו נשלחים תמיד לאזורים רגישים והם גם המשלחת היחידה שחוזרת לאחוזה. שאר המשלחות לא יכולות להגיע לכאן לאחר שעזבו. אני תמיד אהבתי את הרעיון לעזור לאלו שצריכים, לטפל בחולים ובפצועים. זה המבחן שהכי השקעתי בו, אבל השותפים שלי תמיד העדיפו מקצוע התמחות אחר. ולכן לא עברנו" "איזה עוד תחומים יש?" מהשאלה הזאת חששה יותר מכל, היא ידעה שרפואה זה תחום קשה ובעדיפות אחרונה אצל כולם מלבדה. "יש לחימה, הוראה, מטבח, ניהול ופיקוד, מערכות ומחשוב, בינוי, כספים, חילוץ והצלה וספרות" הוא הנהן ושוב נראה אדיש, גרייס עצרה בעצמה, היא לא תשאל מה הוא חושב. אם ירצה, יאמר לה. הוא קלט את מבטה וכמו קרא את מחשובתיה, אמר "נצטרך לעבוד קשה כדי לעבור את המבחן, מחר אותו מקום ואותה שעה?" חיוך עלה על שפתיה והיא, מופתעת מעצמה, מיהרה להתעשת. "מחר. אותה שעה. תגיע בזמן" במילים אלה ברחה.
כשהיתה בחדרה, הרהרה בשעות האחרונות. לראשונה זה חודשים היא חייכה. בעצם מאז שסם עזב- או ליתר דיוק- מהרגע שנאמר שמו בארוחת הערב המקוללת לפני שנה, נעלם האור מפניה, והחיוך לא שב על שפתיה. עד הערב. דן רק בן שבע עשרה וכאילו נכנס לליבה. לא כאילו, אמר הלב, באמת.
"מספיק, מספיק" אמרה לעצמה בקול ונחפרה בין השמיכות.
.....
אשמח לשמוע הערות, הארות ותגובות.