Her War

רחוקה

"גברת סמית׳? אורח הגיע, הוא מחפש את ד"ר קינג" נכנסה אחת המשרתות וקטעה את השיחה.
"כמובן, הכניסי אותו ואנו נרד מיד" ענתה ואחזה בידיה של גרייס.
"עברך חשוב מאוד. ואל לך לזלזל בו. אך אין הוא מרכז החיים וגם לא גורם משפיע עליהם- אם לא תרצי בכך. ואינך רוצה. אולי לעולם לא תמצאי תשובות ולכן עליך להתרכז במי שאת היום ובמה שברצונך להיות בעתיד. את חזקה ואל תיכנעי לעצמך בקלות" עלמה נישקה את ראשה ויחד הם ירדו לטרקלין.

"ד"ר קינג? מברק צבאי נשלח אליך בדחיפות גדולה ועליך להצטרף אלי מיד" אמר החייל והושיט פיסת נייר.
לצורך משימה בקו הגבול בעיראק. עלייך להתייצב מיידית בבסיס האם לעזיבה מיידית.
אי ציות לפקודה תחשב ניפקדות ותחויב בכלא
היא הנהנה ונפרדה מעלמה בחיבוק קצר.
"היה לי נעים להכיר אתכם. אני לא יודעת אם נתראה שוב. תודה על הכל" היא פנתה בעקבות החייל ומייקל מיהר לעצור אותה.
"מה עם המכתב שלי?" היא נזכרה במכתב והביטה בעיניים שלמדה לאהוב.
"כנראה שבכל זאת ניפגש שוב. תודה מייקל. אני מבטיחה לחזור לפחות פעם אחת" במילים אלו נפרדה.
הם נסעו במהירות ועלו על תובלה שהיתה עמוסה חיילים.
"יש לך רשיון לנשק?" היא הנהנה והחייל שמולה רשם והושיט לה נשק קל.
" אם16 קצר, נוח מאוד. בשביל מה?"
"את מצטרפת ליחידה 655. יחידה קרבית. לצערנו אין מחנה מבוסס בקרבת היחידה והם מבודדים"
"אז איך התובלה מגיעה אליהם?" הוא הרים גבה והצביע על החיילים סביבה.
"צניחה" קבעה והוא הושיט לא רתמות בתשובה.
"אנחנו מקווים שתצאו בחיים דוקטור. אין לנו מה להוסיף. המפקד הורה לחייליו שעל כל איום רשאים לירות כדי להרוג" במילים אלה קם ועזב.

"חיילים. הגיעה השעה. כמו שתרגלתם נצנח כעת לשטח אויב. כל נפילה לידי זרים תתופעל כמו שתודרכתם. לא מפקירים מידע! הייתי ברור?!"
"כן המפקד!" הם ענו כולם יחד וגרייס רעדה במקומה.
"היכונו! בספירה שלי! שלוש- שתיים- אחד- לצנוח!" צעק המפקד והשורה נעמדה מול זנב המטוס שנפתח אל שמי הארץ הרחוקה. הם קפצו זה אחרי זה ותורה הגיעה.
"תכווני למעגל" אמר המפקד ולפני שהספיקה לשאול איזה- בעט בה החוצה.
ההלם עבר מהר והיא התפעלה מהנופים שתחתיה. מדבריות נפרסו וערים קטנות פזורים בהם.
היא איתרה את המעגל שהיה קטן מאוד ומוקף צוות חיילים שהגן עליו. היא פתחה את המצנח וריחפה עד המעגל.

"לא חשבתי שאי פעם נתראה. דוקטור?"
היא התרוממה, הודתה לחייל שפינה את המצנח ופנתה אל הדובר.
"כריס?" הכעס גאה ללא שליטתה כשכריס חייך בזלזול.
"המפקד בשבילך. אני מפקד יחידה 655 כמו שאת רואה. עכשיו עמדי בצד ופני מקום לחיילים שלי" הוא דיבר אליה בזלזול ובהתנשאות. היא פינתה את המשטח ונעמדה ליד חיילים אחרים.
"טוב. מספיק!" צעק כריס בקול חזק והשתיק את העומדים מולו. הוא סרק אותם באותו מבט מתנשא ואז החל לדבר.
"אני רואה שהביאו לי נכים. נצטרך לעבוד כדי שתהיו שוים משהו. מחר ארבע בבוקר וזה כי אני נחמד. אחרון שקם מצטרף לצוות מטבח לשבוע. וזה שיתעורר אחד לפני האחרון יקום בשלוש מחרתיים. מי שיהיה עייף- חיוך עלה על פניו- יאלץ לשאת בתוצאות. חמישים הקיפים של המחנה שנקים כעת. משהו מדברי היה לא ברור?" שתיקה השתררה וגרייס תיעבה את האיש שעמד מולה והתאפקה לא לצרוח.
"יופי. בגלל שהיה מסע ארוך יש לכם עשר דקות הפסקת התרעננות לפני הקמת המחנה. תפתחו שעונים. עשר דקות" הוא עזב ואנחות נשמעו בחבורה.
גרייס התיישבה על סלע ועיסתה את ראשה הכואב.
"גרייס! אה... סליחה ד"ר קינג!" היא הרימה את מבטה וחייכה בהקלה.
"האנטר. כמה טוב לראות אותך כאן. אני עוד רגע משתגעת"
"ראיתי. נראה שאת מכירה את המפקד?"
היא הנידה בראשה. "כריס. הוא מהמקום שממנו הגעתי. נבחנו יחד להתמחות ברפואה. ואז גם ללחימה. הוא עבר ואני לא" היא לא פירטה. היא ידעה שהסיוטים יהיו חזקים היום יותר מאי פעם.
"אל תשימי לב אליו. את שווה ממנו. יהיה לנו טוב יחד. אני מבטיח שאהיה לצידך" הוא חייך והיא השיבה לו חיוך.
______
"אז מה.... דוקטור.... איך נתנו לך תפקיד שכזה, אני באמת לא מבין...." אמר בזלזול ערב אחד.
גרייס התאפקה שלא לענות. כבר בערב הראשון חוותה על בשרה את עונשה כשהגיבה לו. הוא שב ערב ערב ועקץ אותה בתקווה להעניש אותה פעם נוספת.
היא לא תיתן לו את הסיפוק הזה.
"פעם היית חמומת מוח. היית מגיבה על כל מה שלא מצא חן בעינייך. ותראי היום. קצת חינוך טוב. אני שמח" שום שמחה לא ניבטה מפניו וגרייס נשכה שפתיים ושתקה.
הוא עשה צעד קטן לעברה והיא התאבנה במקומה.
"מה קרה? עדיין כועסת על המבחן? את יודעת שעשיתי בשכל. הרי לא יכולתי להיות רופא. הייתי מת אם כן. עשיתי לשנינו טובה גדולה מאוד. את למדת עוד ואני קיבלתי את תפקיד חיי" היא דמיינה את עצמה מכה אותו בכל כוחה. היא עצרה את הדמעות וצפתה בו מתקרב אליה צעד נוסף.
לא. אל תתקרב. ביקשה במוחה.
"ד"ר!! ד"ר קינג" נשמע האנטר בקרבת מקום וגרייס נאנחה בהקלה בליבה. היא לא תניח לכריס לראות פחד או הקלה.
"אה! ד"ר" פרץ האנטר לאוהל והצדיע למפקדו.
"אחד החיילים ננכש. אנחנו לא בטוחים אם זה רעיל. בואי" היא מיהרה בעקבותיו והוא נאחז בידה.
הם רצו מאחורי אוהל מרוחק וגרייס הניחה לדמעות לזרום.
"תודה" מלמלה בדמעות והוא חיבק אותה חזק.
"תני לי לדבר איתו. גרייס אני מתחנן. זה לא יגמר טוב" הוא ניסה פעם נוספת והיא הנידה בראשה לתוך כתפו. "אני לא מסכימה לך. אתה עושה מספיק כשאתה מציל אותי. אני מצטערת. הלוואי שיכולתי לעמוד מולו. אבל הוא מעלינו כרגע ועלינו לציית לו." הם התיישבו על הקרקע וגרייס הוציאה מהאנטר הבטחה שלא יעמוד מול כריס להגנתה.
_____
ימים חלפו. הכושר של כולם עלה בהדרגה. ההטרדות של כריס גם הם עלו בהדרגה. גרייס נשכה שפתיים והמשיכה בשלה, האנטר התווכח איתה ערב, ערב, וגרייס ניצחה.
היא היתה חייבת להאנטר המון על מעשיו. ועל שאינו נלחם את מלחמתה.
"מחר נצא לדרך!" הכריז כריס בערב בסופו של החודש השני לשהותם באתר,
"המסע יארך שבוע. נצעד עד המחנה הנוסף. יחד נצא לניקוי העיר מהחוליית מחבלים ששוהה שם. תארזו חפצים. השכמה בארבע"
הם פנו לישון והאנטר אחז בידה של גרייס.
"את תעמדי במסע?"
"אני לא אתן לכריס לראות אותי נופלת".
מאוחר יותר כשהיתה באוהל. הציפו אותה הגעגועים. לראשונה, לא היו אלה געגועים לסם או בן או אריק. אלא מייקל.
היט הרגישה כל כך רחוקה מהבית וממי שאהבה.
המבט. החיוך. המגע. מייקל.
היא ידעה מה היא מרגישה.
היא רצתה יותר מכל שיהיה לצידה. שיגן עליה במקום הנידח.
היא הודתה בליבה להאנטר על שעמד איתן ולא עזב אותה לרגע.
היא נרדמה.
__________#####
אהובה שלי.
אל תטעו. זה לא חלק מהסיפור.
רציתי רק לומר תודה לחברה הנהדרת שלי על כל התמיכה. באמת שבלעדיה, מי יודע איפה הייתי היום.
אז תודה לך.
ולא שכחתי אתכם. מי שקורא את הסיפור שלי.
אתם מוזמנים להגיב. זה כל כך כיף לראות שיש קוראים נוספים מלבדה.
יש לי חיוך על הפנים :)
טוב זהו....
מה חשבתם על הפרק?
לצערי הוא לא המצאה לגמרי. רק שזה קרה כאן ולא שם.
טוב עכשיו באמת זהו.
אני אמשיך לכתוב ולשתוק.