Her War

עדכון נתונים

מטוס תובלה נחת במנחת, מרחק הליכה לא קטן מהמחנה. נוהל מילוט הופעל וחיילים החלו לעזוב. החיילים שעוד עמדו על רגליהם חולקו לקבוצות של ארבעה, שניים נושאים אלונקה עם פצוע או מת, אחד מגן בחזית עם נשקו ואחד מגן בעורף. דן מיהר אל גרייס ומשך את ידה. היה לה קושי להתרכז בנעשה סביבה, היא לא יכלה לשאת בעובדה שסמית׳ לא בין החיים.
בלי להבין איך, מצאה את עצמה על המטוס ומאוחר יותר בחדר בבסיס האם, בארה"ב.
"גרייס! את חייבת להתעורר... אנחנו כבר לא באזור המלחמה, אנחנו בבית" היא שמעה את דן מדבר אליה והמשיכה להרהר במפקדה. הוא היה אדם טוב. היא יכלה להציל אותו. הוא לא היה בסכנת מוות. או לפחות כך נדמה לה שהיא זוכרת.

היא חזרה להתמקד כשנסעו. היא לא ידעה לאן אך לא ראתה צורך מיוחד לשאול. הרי בסוף יגיעו ליעדם ואז תדע. אז היא שתקה.
___

בן המתין להם בפתח האחוזה ודן נאלץ לגרור את גרייס החוצה.
מבט אחד בבן והיא שבה למציאות. הוא פתח את זרועותיו והיא נפלה לתוכם בדמעות. מרגע שהחלה, היה לה קשה להפסיק. היא בכתה עוד ועוד והוא ליטף את גבה בהבנה.
בן הוביל אותה למשרדו שם ישב אריק.
הוא נעמד וחיבק אותה גם, היא המשיכה לבכות עד שנרגעו בהדרגה דמעותיה והפכו ליפחות חנוקות.
כשנרגעה, הושיט לה בן כוס מים והיא לגמה בתודה.
היא נסתה לחזור למיקוד וניסתה לעדכן את הנתונים במוחה.
היא נהגה לעשות זאת מפעם לפעם, כשהיתה עייפה או לא מרוכזת.

-שעת ערב מאוחרת, אין אור בחוץ, אולי אפילו אמצע הלילה..... כן, השעה אחד וחצי. השעון מראה אחד וחצי. יופי. מה עוד?.
-אני באחוזה. בן ואריק כאן מולי,, במשרד שלהם. דן לקח אותי.
-הייתי באפגניסטאן אתמול. נכון? היא כבר לא היתה בטוחה.
בן ואריק נתנו לה את הזמן לחשוב ושוחחו בשקט ביניהם.
"אפשר?" שאלה והם מיהרו להצטרף אליה סביב השולחן.
"גרייס" אמר בן והיא נשמה עמוק לפני שדיברה.
"אני מאמינה שדן עדכן אתכם בארועי היממה האחרונה. אני לא בטוחה מה עבר עלי מאז הערב ההוא, אבל אני...." היא לא יכלה להגיד בסדר. היא לא יכלה לשקר להם. והם ידעו זאת.
"אני ובן יודעים מה עברת. דן אכן סיפר לנו. ומלבדו גם אלין התקשרה. אנחנו מבינים את הקושי שאת חווה. אבל יש דברים חשובים יותר, את מסכימה איתנו?" אמר אריק ושילב את ידיו. היא חשבה כמה רגעים.
"המפקד סמית׳ באמת....?"
הם הנהנו בלי להוסיף. היא ניגבה את פניה, לא נותרו לה דמעות. או כך לפחות חשבה.

"איך זה קרה? איך לא הצלתי אותו? איך נתתם לי לצאת לשטח ועוד כרופאה?! אני רצחתי אותו! אתם מבינים! אני לא מאמינה... אני לא מאמינה שככה סמכו עלי... אני... איך? איך? למה? איך יכולתי להאמין שאני יכולה להציל חיים, כשבעצם, היחיד שבאמת היה הכי חשוב לי להציל.... מת לי בין הידיים.... ממש ככה, החזקתי לו את היד.... אתם מבינים.... הוא נפרד ממני... וממייקל... מייקל! ילד מסכן.... כבר סיפרו לו.... מה נעשה...." מצעקות וכעס, המשיכה למילים חנוקות בדמעות שחזרו לרדת ואז עברה למלמול לא ברור עד שהשתתקה. בן ואריק הניחו לה לפרוק את זעמה, ואת תסכולה. כשסיימה, אחז בן בידה.
"אין בכוחו של רופא לרפא כל חולה. לפחות לא רופא בשר ודם- לא משנה באיזה כוחות את מאמינה. הרי שיש הרבה מעבר לכוחות שלנו כדי להציל זה את זה. לא טעינו כששלחנו אותך. עברת את המבחן. ובהצטיינות. אני הייתי שם את חיי בכף ידך, כי אני מאמין בך וברופאה הטובה שאת" בן המשיך מהיכן שאריק עצר. "לולא היית מאמינה בעצמך, לא היית עוברת את המבחן. המשיכי להאמין בעצמך ועשי טוב לאחרים. בקשר למה שקרה. אולי תחלקי למפקד כבוד אחרון, בטקס ההלוויה שיערך לכבודו. אולי אף תספרי למייקל על אביו ועל מילותיו האחרונות" היא הרימה את עיניה בחשש.
"ללכת? איך אני אעשה את זה? אני לא יכולה. אבל... אני כנראה חייבת. אני כל כך עייפה" התשישות נראתה בכל תו בפניה ובן נשא אותה בזרועתיו לביתם. בחצי עירנות התקלחה ונכנסה למיטה בה ישנה בילדותה. לא היה צורך לומר פעמיים. היא נרדמה.
___

כשפתחה את עיניה, מצמצה במהירות בחוסר הבנה. בן נרדם על כיסא הנדנדה שניצב בחדרה ולא שם לב שהתעוררה. היא התיישבה ומיהרה לעשות עדכון נתונים.
-היא בחדר שלה. החדר שבו גדלה. בבית של בן ואריק.
-בן ישן בכיסא שלו. הוא נראה שלו ונינוח.
-היא נרדמה במשרד ערב קודם. היא לא זכרה בדיוק את השיחה שהיתה לה עם שני הבנים.
-השחר עלה ואור חדר מחלון. הבטן שלה השמיעה קולות עדינים.
בן התעורר וקפץ כשראה שישבה.
"בוקר טוב גרייס, איך את מרגישה? בואי נאכל ארוחת בוקר ונשוחח. אריק יצא לנהל את האחוזה" ענה לשאלותיה בלי ששאלה והושיט לה את ידו. היא נענתה והם התיישבו לאכול.
"לא שיניתם את החדר שלי, מאז שעזבתי" אמרה והוא הניד בכתפיו. "לא ראינו צורך. החדר שלך. לא משנה מתי תחזרי, הוא יהיה שם בשבילך. וכך גם אני ואריק"
"אני זוכרת מעט מאוד משיחתנו אתמול. המפקד כבר לא בין החיים ולכן חזרנו. מה קרה למחנה?" הוא שיתף אותה בכל מה שידע.
המחנה הותקף. לא נותר ממנו זכר ולמזלם הצליחו לברוח על מטוס התובלה שהגיע. כולם חזרו. אבל לא כולם בחיים. יש טקס צבאי לכבוד הנופלים היום בצהריים. מחובתה להיות שם.
גרייס ידעה שהצדק עימו. עליה לחלוק כבוד אחרון לחבריה למסע. למשימה ולשליחות.
היא נעמדה ופנתה אל בן בהיסוס. "אין לך במקרה לבוש הולם ללוויות שאני יכולה להשאיל?" הוא הנהן ונעלם בחדרו. כעבור רגע שב וקופסא בידו.
"אלין שלחה את השמלה יחד עם מכתב" היא לקחה מידיו אץ הקופסא והמכתב, הניחה את הקופסא על השולחן ופתחה את המכתב.
גרייס,
אני בטוחה שהיותך אדם טוב חזק מהחולשה שתקפה אותך. ואני יודעת שתרצי לחלוק כבוד לחברייך. גם אם היו שמות או פרצופים בלבד. אז השמלה היא במידה ותרצי לבוא. יום שני בשעה שלוש בבית הקברות הצבאי.
היא הנהנה לעצמה בהסכמה. היא חייבת את זה להם והיא חזקה מהחולשה ההיא.
היא נכנסה למקלחת והתרחצה באיטיות, לאחר שהברישה את שיערה ולבשה את השמלה, יצאה החוצה.
"את נראית נפלא" אמר בן כשראה אותה והיא בלעה את החיוך בעצב. הוא הבין את הרמז וליוה אותה לשער.
"דן נסע אתמול, כדי לסייע לאלין בבירוקרטיה של ציוד וכל מיני דברים. קחי את הרכב שלי. יהיה בסדר" היא הנהנה וסילקה את רעד שעבר בה.
יהיה בסדר