Her War

מבחן המציאות מס׳ 1

הם הגיעו לבית האחוזה כשכבר החשיך בחוץ. גרייס עצרה את הרכב בחזית הבית ובן יצא לקבל את פניהם.
"היי אבא. יש לי כמה דברים חשובים לטפל בהם. אני מבטיחה לעדכן אותך בהמשך"
הם נכנסו לבית וגרייס עזבה אותם בסלון ופנתה לחדרה.
עברו רק כמה שניות והיא כבר אחזה במכתב ופנתה אל השניים שחיכו לה.
"קח. מן הראוי הוא שאתה תקרא את המכתב לפני כל אחד אחר, מאחר והוא מיועד לך" אמרה והעבירה למייקל את המכתב.
בידיים רועדות. הוא לקח אותו ופתח את המעטפה.

"מייקל,
אני כותב שורות אלה ודמעות בעיני, ביודעי, כי לא אהיה לצידך לומר מילים אלו בקול.
לא אעמוד לצידך, אחבק אותך ואחזק אותך בעת המשבר.
אבל אני גידלתי בן חזק ואמיץ. ואני בטוח שתעמוד בקשיים.
זכור. אינך לבד במערכה. לוחמים רבים יש בקרב ועליך למצוא בעלי ברית.
עוד בצעירותי, חברתי לקבוצה של נערים. היינו שובבים, עשינו כל העולה על רוחנו ולא נתנו לאיש לשנות אותנו.
ויש בי חרטות על כך.
איידן היה חברי הטוב. חיינו בשכנות כל שנות ילדותי וכל באופן טבעי הפכנו להיות לחברים.
אבל אני ראיתי את האמת. ובחרתי לעזוב.
האמת לעיתים שוברת. אבל אילו היתה זו חברות אמת, היינו עומדים בה.
יש לך ספק? עמדנו בכך. עזבנו את החבורה. אני יודע שלא הייתי הגורם המכריע. איימי היתה.
פגשתי אותה לראשונה ברחוב ליד הבית של איידן.
גיליתי שהם עובדים יחד. שהיא משתמשת בו לטובת חבורת הנערות אליה היתה שייכת. ניסיתי להסביר לו ולהרחיק אותו ממנה אבל הוא ידע מה הוא עושה.
ואז התגייסנו. אני ואיימי נשלחנו לעירק, איידן נשלח למזרח- אני לא בטוח איפה בדיוק.
הוא הזהיר אותי שאשמור על איימי. ושלא אגנוב לו אותה.
לא היה בכל צורך. כי שם פגשתי את מרי. שם ידעתי מהי אהבת אמת. מה מרגיש איידן לאיימי ג׳ונס.
נישאנו בהפרש של כמה שבועות זה מזה.
איידן נאלץ לברוח מיד אחר כך בגלל משהו שעשה, אבל זה לא חשוב.
ועכשיו למה שקרה"

מייקל עצר לרגע. הם החליפו מבטים.
"הם באמת הכירו. והוא ידע מי את. אני חושב שאלה באמת ההורים שלך" אמר והיא סימנה לו להמשיך.
גרייס לא רצתה לחשוב על כך. היא לא ידעה מה היא רוצה.
והוא המשיך.

"עלמה היתה בהריון מתקדם כשגיליתי שלאיידן נולדה בת. ראיתי אותה בשבוע שנולדה והיא היתה יצור יפיפה כל כך. ממש מלאך קטן.
ואז עלמה ילדה גם היא בת.
זוכר את החבורה שאיתה נהגתי להסתובב?
החלו להסתובב שמועות על הבגידה של איידן. הם רצו לנקום.
באותו ערב שמרתי על התינוקת של עלמה.
איידן הגיעה והילדה בזרועותיו. הוא ביקש עזרה.
הוא ידע מה הם מתכננים. הם היו אכזריים כלפי בוגדים ונולדה לו בת- הם שובינסטים- זה רק יהיה גרוע יותר כשיתפס.
עזבתי רק לרגע. עזבתי את החדר כדי להביא לו ציוד שיהיה נחוץ לבריחה. ציוד שהוא שמר אצלי לעת הצורך.
היה פיצוץ וכמה יריות.
איידן נעלם. את התינוקת לא מצאו ביחידה אחת. לצערי.
לפני כמה שנים גיליתי שזו היתה התינוקת של עלמה.
באותה תקופה לא הייתי בטוח. לא היתה דרך לדעת בוודאות.
עלמה טענה שאיידן רצח אותה.
מלבדי, אף אחד לא ידע שהילדה שלו קיימת.
הילדה שלו שרדה. והיא בחיים.
אני יודע, אתה בוודאי שואל את עצמך מי היא ומדוע אני מספר לך על כך.
איימי ידעה שאיידן ניסה לברוח ובאותו ערב הגיעה אלי.
׳אני יודעת שאתה יודע. ספר לי׳ ביקשה.
לא היה לי מענה. לא ידעתי מה עלה בגורלם. לפחות לא אז כשניסיתי מולה.
היא התפרקה. בזעם ודמעות היא ניסתה להרוג את עצמה ולהרוס את סביבתה.
מנעתי ממנה להתאבד והיא הפסיקה בבת אחת. כאילו נכנסה לטראנס. ואז גם היא נעלמה.

מייקל עצר פעם נוספת.
גרייס לא רצתה להביט בעיניו. היא ידעה מה עובר לו בראש.
שניהם ידעו היכן שוכבת איימי ג׳ונס.
"תמשיך" אמרה לבסוף.

"משימתך,
היא לסיים את שהתחלתי.
ניסיתי בחיי לגלות את האמת, לעשות משפט צדק לחפים מפשע.
גיליתי דברים נוראיים ובלתי נסלחים ועם זאת. את האמת לא הצלחתי להוציא לאור.

זאת הסיבה שהתגייסתי ליחידה 72. היחידה עובדת בשני מעוזים- אפגניסטן ועירק.
לא היה לי מזל והבאתי את הילדה למדינה הלא נכונה.
קיוויתי שמישהו יזהה אותה בעירק וייתן לי קצה חוט.
׳מי שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל׳.
כשיבוא הרגע והצדק יעשה, עליך לספר זאת לעלמה. וכן לאיימי אם תמצא אותה.
אני מאמין בכם. ואין שני לעבודת צוות ואחוות אחים בשדה הקרב.
שמור את חבריך קרוב ואל תיתן לאמת לשבור ולהרחיק ביניכם.
שלך,
אבא"

גרייס פלטה אנחה ואז מיהרה להתנצל.
"אני מצטערת. אבל זה פשוט המון לקלוט. איך אנחנו אמורים להצליח במשהו שהמפקד, שהיה הטוב והחכם מכולם, לא הצליח?"

"גרייס! יש פה חייל!" קולו של בן נשמע מעבר לדלת וגרם לשלושה לקפוץ.
"למה-?"
"זה בטח בשבילי... אני צריך לחזור"
"אני באה איתך!"
האנטר נראה מבולבל ומייקל נראה מבוהל.
"את לא יכולה! זה מסוכן!" ניסה מייקל והיא היסתה אותו בידה.
"יש שם אנשים שיודעים עוד. אבא שלך צדק. אני צריכה שיזהו אותי"
"אבל-" ניסה האנטר, לשווא. גרייס עזבה את החדר והם ללא מילה נוספת בעקבותיה.

"באתי בשביל המפקד. יש לך מברק" אמר החייל והושיט להאנטר פיסת נייר.
"זה בסדר. נצטרף אליך מיד" אמר ופנה לגרייס.
"את בטוחה?"
"יותר משהייתי אי פעם" ענתה ולקחה את התיק ששכב ליד הדלת מאז ששבה ממשימתה האחרונה.
"גרייס" קולו מלא דאגה. היא הביטה בעיניו ואיזה בידו.
"אני אחזור בהקדם. מייקל, שמור על עצמך ואני מבטיחה לשמור על עצמי" היא נישקה את לחיו ועזבה בניסיון לא לבכות.

הם הגיעו לבסיס במהירות ורשמו את גרייס כחוליה מגבה למרפאה.
השניים עלו על המטוס ומאוחר יותר כבר שהו בין שמיים וארץ בדרכם אל השממה המדברית של עירק.

"על מה את חושבת?"
"על הבטחות" הוא הביט בה בשאלה.
"הבטחתי שאשמור על עצמי ושאחזור במהירות. שתי הבטחות שאין ביכולתי לקיים. אני מרגישה שלא יהיה קל לחזור מהמערכה הזאת. שמשהו רע הולך לקרות"