"השעו אותי מהעבודה אחרי שכמעט טעיתי. ביום של הארוע... הייתי ללא שינה ולא יכולתי לעמוד. אמרו לי לשבת בצד אבל היה לי קשה עם זה אז יצאתי לשטח לנסות לעזור. זאת היתה טעות, כי לא הייתי מספיק מרוכזת. ראיתי את אביך והבאתי אותו למרפאה. ידעתי מה צריך לעשות והבאתי ציוד אבל... כשחזרתי הוא רק נאחז בידי ונפרד" היא בכתה עכשיו ללא מעצורים. היא לא יכלה לשמוע את תשובתו של מייקל. היא שנאה את עצמה וחשה בידו על כתפה. "גרייס" אמר והיא נעצרה והביטה בו.
"אני לא שונא אותך"
היא לא הבינה. "איך? אני שונאת את עצמי" הוא הנהן. "אני יכול להבין אותך, זה בסדר. לא הרגת אותו ואני יודע שמעולם לא התכוונת לכך. דברים קורים בניגוד לרצוננו. הביטי בצד החיובי, את בחיים" היא חייכה בלעג.
"ואני נושאת באשמה הזו ושונאת את עצמי. מעדיפה למות" הוא הניד בראשו "עכשיו עליך לחיות לא רק בשביל עצמך. אלא גם בשביל אבי. הפסיקי לבכות." ביקש והיא הסכימה והוציאה ממחטה מתא הכפפות.
"אני מניחה שאני לא נראית מקצועית במיוחד ככה" אמרה וניגבה את פניה שיבשו. "את נראית מצוין. תסכימי לבוא מחר לביתנו? עלמה תשמח" היא התיישרה במושבה. "אני אבוא" אמרה והוא יצא. לפני שסגר הכניס את ראשו. "תודה" אמר והלך.
בבית היא התיישבה על מיטתה ופתחה את המעטפה. בתוך המעטפה מצאה תמונה.
________________
היום יהיה יום בילוי! הכריז המפקד בקול שמח לחייליו. גרייס התקרבה אליו בחיוך. יש לך תוכנית? הוא חייך אליה ואור על פניו.
היום אני מתכוון להינות ולגרום לכולם להינות. הלחץ משפיע לרעה והחיילים עייפים. הגיע הזמן לחזור להיות ילדים לכמה שעות.
חיוכה התרחב. אפשר להצטרף? שאלה והא לקח את ידה. כמובן! הביאי את חברייך!.
היא נכנסה לאוהל המרפאה וסאלים קיבל את פניה. ד"ר תראי! הפציעה חלפה! אני כמו חדש! דן אמר שבאישורך אני יכול ללכת. היא חייכה והובילה אותו לשולחנה. אני מסכימה. אתה בריא. תרצה להצטרף אלינו ליום כיף?.
יום כיף? הצטרפה אלין וגרייס קראה בקול. מרפאה! היום יש חופש. מלבד מקרה חירום, עליכם לצאת ולהינות! זוהי הוראת המפקד. ילדים רשאים להצטרף.
הילדים קפצו באושר ורצו החוצה.
לאחר שעות של משחק, הוציא חייל מצלמה והם נעמדו בקבוצה. תגידו צ׳יז! צעק המפקד.
הם שיחקו עד הערב. בכדור ובתופסת ובאינספור משחקים. המפקד הורה על הדלקת מדורה וחייל הוציא גיטרה מאוהלו והחל לנגן.
תרצה לרקוד? פנתה אל שון והוא הסכים ולקח את ידה. הם פרצו בריקוד לאור המדורה ועד מהרה הצטרפו כולם למעגל גדול. לא היה קץ לאושר הרגעי. איש לא חשב על המחר ועל הקושי מולו ניצבו.
הם רקדו אל תוך הלילה. שרו שירים וסיפרו סיפורים מפחידים עד אור הבוקר.
המפקד לאור זריחה קם. זהו. עכשיו עלינו לשוב לתפקידנו. שינה עריבה! אמר והלך למשרדו.
גרייס חזרה למציאות והביטה בתמונה באושר. היו אלה רגעים יפים.
היא סרקה את חברי היחידה המחויכים, הם כולם היו שם. חייכו והתחבקו. המפקד היה המחויך מכולם ונראה כמו ילד שקיבל מתנה ליום הולדתו הרבה לפני המועד.
היית אדם טוב. חשבה והעבירה את ידה על פניו, מלטפת אותם. אני אתגעגע אליך.
היא הניחה את הץמונה על המדף, ליד התמונות של בן, אריק וסם. המשפחה שלה.
למחרת בבוקר קמה הרבה לפני השעון מעורר ולא יכלה לחזור לישון. אני אקנה קפה בדרך. אמרה לעצמה ויצאה מהבית.
היא לבשה חולצה מכופתרת, כחולה הפעם. ומכנסיים בצבע שמנת, עשויות מבד עדין ומתרחבות לרגליה. היא לא התכוונה להראות רשמית וניסתה להשוות לעצמה מראה צעיר. שיתאים לגילה, כמו שאלין נהגה לומר.
לבית היא הגיעה מוקדם ולאחר מחשבה רבה וסיבוב נוסף בשכונה, החליטה לדפוק על הדלת.
"ד"ר קינג! איזו הפתעה נהדרת! היכנסי! ארוחת הבוקר אמנם הסתיימה אך אין ספק שאוכל למצוא לך משהו לאכול." "אין צורך. אכלתי-" ניסתה לומר ועלמה עצרה אותה בהינף יד "את נראית כמו מישהי שארוחה נוספת לא תזיק לה" קבעה והובילה אותה למאבח.
עלמה נשארה מחויכת במהלך השיחה וגם אחריה. גרייס הופתעה לגלות שיש מישהו כל כך שמח בעולם. בטח עם חיים לא מאושרים במיוחד.
"יש לך שאלה, יקירה? אני רואה שמהו מטריד אותך" אמרה וגרייס אחרי התלבטות קצרה אזרה אומץ. "איך את.... זאת אומרת.... איך אפשר, להיות כל כך שמחים כל הזמן? איך את מצליחה לשמור על חיוך כשבעצם החיים לא מחייכים אלייך" גרייס הופתעה כשהחיוך רק התרחב. עלמה התיישבה לצידה ולחצה את ידה בין שתי ידיה. "זה לא קל. ברגע האמת.... אני לא מנצחת את הכאב. כשבישרו לי שאחי לא ישוב לראותי, הדמעות לא נשארו בפנים. אבל העולם יפה. ואלו רגעים שהפכו אותי למי שאני. לאישה החזקה שנהייתי. אין ספק שאני נלחמת בכל יום בחיוך. ואני מודה, לעיתים הוא מאולץ" היא הנידה בכתפיה וגרייס הנהנה בהבנה.
מייקל נכנס למטבח בפיהוק ופיג׳מה. מכנס טרנינג כחול וחולצה כחולה חלקה. הוא שפשף את עיניו ואז, כשראה את גרייס, קפץ צעד אחורה בבהלה.
"ד"ר! מה?.... אבל.... התכוונתי בצהריים, כשאני ער" אמר ועלמה פרצה בצחוק שגרם לגרייס לצחוק איתה. מייקל נראה כעוס אך ויתר וחייך.
"אני מצטער שנאלצת לראות אותי ככה. אני התארגן ואבוא. סלחי לי" היא הניפה את ידה בביטול והוא נעלם במהירות במדרגות.
"אח.... ילד פלא שכמותו" מלמלה עלמה לעצמה וחזרה להתרכז בגרייס.
"פתחת את המעטפה?" שאלה בהתעניינות וגרייס השיבה את תשומת ליבה אליה.
"כמובן, התמונה העלתה בי זכרונות נהדרים. אני מודה לך מאוד עליה" עלמה הביטה בה רגע ארוך וחיוכה כמעט נעלם מפניה החשדניות. כמעט.
"אז לא ראית?" "ראיתי את מה?" שאלה.
"את המסר כמובן! המתנה לא ממני! היא מרפאל. העבירו לנו את המעטפה יחד עם הציוד שלו מהמחנה. מה ששרד לפחות" החיוך שב על פניה כשגרייס הנידה בראשה בעצב.
מייקל נכנס למטבח והפעם לבוש כיאה לאחיינה של עלמה סמית׳. חולצה מכופתרת קצרה פתוחה מעט בצבע כחול ומכנסי ג׳ינס שחורים. נעלי סניקרס שחורות וחיוך קורן.
"שנצא?" שאל וסימן לעבר הדלת.
"אל תחזרו מאוחר מידי. וגרייס, הצטרפי רלינו לארוחת ערב. חברותי מגיעות ואשמח אם תארחי למייקל חברה"
"לאן הולכים?" מייקל חייך חיוך ערמומי ולא ענה.
הם נסעו מרחק מה והנוף התחלף למדבר. מייקל עצר ברחבה שוממת בדרך וסימן לה לעקוב אחריו.
"כאן נוכל לשוחח על אבי. זה מקום שהיה יקר ערך עבורו. עבור אימא שלי. ועבורי".
הם עמדו על הר. על צוק. הנוף שמולם היה עוצר נשימה.
ההרים זהרו בגוונים שנעו בין חום לאדום והשתלבו זה בזה בצורה מושלמת. אין פלא שהמקום יקר להם. הוא היה מדהים.
"וואו" היתה המילה הראשונה שהוציאה מאז עזבו. מייקל שמח על תגובתה. מהיום שראה אותה לראשונה, ידע שהיא הראשונה שתראה את המקום
הם התיישבו במרחק בטוח מהקצה והוא התחיל לדבר.
YOU ARE READING
Her War
Açãoכל שיכלה לעשות זה רק לבהות בשער הסגור בעיניה הגדולות שנצצו בגוון חום וקיוו שיבוא היום ויוכלו לראות מעבר. היא חיה כאן מילדותה. לא היא לא יתומה. והם טרחו לומר לה שוב ושוב, כמו כדי לדכא אותה, שמצאו אותה נטושה ביערות שמקיפים את האחוזה ושהם, מנהיגי המקום...
