Her War

ידידות

בוקר נוסף עלה על המחנה. סם עמד בפתח האוהל וגרייס לצידו. "אז אנחנו לא יודעם מתי ניפגש שוב, אם בכלל" אמרה בעצב והוא אחז את ידה והסתובב להביט בעיניה "אני מבטיח לחזור. אני מבטיח. אבל הבטיחי לי שתחכי לי" "תחכי?" שאלה והוא בתשובה חיבק אותה והצמיד את גופה אליו. "חכי. את חשובה לי. אני... אני.... אני אוהב אותך" אמר לבסוף והיא נאלמה במקומה "גם אני אוהבת אותך אבל-" "זה מספיק לי. נדבר בקרוב. הבטחתי ואקיים" עצר אותה. הוא נישק אותה בקצה ראשה, חייך חיוך קטן ואז עזב בצעדים מהירים אל הרכב שהמתין להסיע אותו למנחת מטוסים.
גרייס יכלה רק לנגב דמעה ולשוב לעבודתה. "הכל בסדר?" שאלה אלין והושיטה לה טפסים עם מרשמים כדי שתחתום עליהם. גרייס חתמה והתיישבה על הכיסא "אני מניחה שאני בסדר. סם אמר לי שהוא אוהב אותי" אמרה את המילים ברעד וחיכתה לתשובתה של אלין. אלין הניחה מידיה את הניירת והתקופפה על ברכיה כדי להביט לגרייס בעינים "ספרי לי מה את חושבת?" "כשנפגשנו לראשונה, חשבתי שהתאהבתי, אני אוהבת אותו ואמרתי לו את זה. אבל.... -היא חשבה רגע קצר לפני שענתה- לא אהבה כזו. כמו שקיווה לקבל. כשדן נכנס לחיי הרגשתי את אותה אהבה. הם נמצאים אצלי בלב, באותו אגף. ויש שם מקום לשניהם" סיכמה. "המפקד רוצה לשוחח איתך" הופיע דן באוהל וסיים את הדיון הקצר. היא הנהנה וקמה "תודה אלין. את רופאה נהדרת" אמרה ויצאה.

גרייס נעמדה כמה מטרים לפני הכניסה למשרד של המפקד. מבנה פח שהביאו במיוחד. בכניסה עמד חייל שאישר כניסה לאורחים.
"ד"ר קינג. המפקד ממתין לך. רשאית להיכנס" מכיוון שלבשה מדים הצדיעה לחייל ואז נכנסה. החייל השיב בהצדעה וסגר את הדלת מאחוריה.

"תצטרפי אלי לארוחת בוקר קלילה?" שאל המפקד סמית׳ וסימן לה על הכיסא שמולו. היא התיישבה ולקחה מאפה מהערימה שעל השולחן "תודה, המפקד" הוא הניח את משקפיו על ערימת מסמכים ונשען אחורה בכסאו באנחה ארוכה. "אני מניחה שעבר עליך שבוע לא קל, המפקד" אמרה והוא עיסה את ראשו באצבעותיו. "את מניחה נכון. אני מבין שגם את לא נחת לרגע ועמדת בעומסים לא פשוטים" "כן המפקד" הוא הרים את ידו בביטול "אין צורך ב׳המפקד׳ בפורום הזה. אנחנו עמיתים לעבודה. שותפים. אני אשמח לשוחח איתך על דברים אחרים. להסיח את הדעת, אם את מבינה לכוונתי".
היא הבינה. העומס הקשה עליה מאוד. גם אם סיפקה לגופה את צרכיו, דאגה לאוכל ולשעות השינה הנחוצות לו, מוחה לא נרגע והיה טרוד גם כשישנה. שיחת חולין לא תזיק לה.
"על מה תרצה לשוחח?" שאלה ונגסה במאפה.
"תרצי לספר לי עלייך? אני אספר לך עלי. נולדתי באריזונה, בעיירה יפה באוד. גדלתי כילד רגיל, התגייסתי לצבא ללוחמה קרבית, לצלפים והתקדמתי בדרגות. פגשתי את מרי שם. במחנה צבאי אחד ונישאנו כמעט מיד. יש לי בן, מייקל בגילך בערך. אהוב עלי מאוד. אני מתגעגע. מרי עזבה אותנו לפני שנתיים מלוקמיה- אני לא צריך להסביר מה זה" היא הנהנה ועצרה בעצמה מלבכות.
באותו רגע, מתחת למדים גילתה גרייס את האב למשפחת סמית׳. שערו שחור, מגולח. עורו מעט כהה ועיניו חייכניות, עם קמטים בצידי עיניו. שפתיו היו קטנות, העליונה לא נראתה לעין כשחייך, והוא תמיד חייך, למעט כשעמד מול חייליו. אבל גם אז עיניו היו חביבות ודואגות. כתפיו רחבות וגופו מוצק. אבל ידיו עדינות, אוחזות מאפה בתשומת לב מבלי למעוך אותו. היא חייכה אליו בתמיכה ואז שיתפה אותו בסיפורה. הם ישבו כך זמן מה. שוחחו על חלומותיה של גרייס ועל תקוותיו של סמית׳, עד שדפיקה בדלת עצרה את עיסוקם.
"המפקד, ד"ר קינג. מסוק חילוץ נוחת בעוד רגעים במנחת, יש עליו פצועים קשה שזקוקים לטיפול מיידי. יש התראה על סכנה במנחת" אמר החייל תוך שהוא מצדיע לשניהם.
"אין זמן לבזבז. חמש דקות עם כל הציוד, צוות שבע וצוות רפואי שלוש ברכב" אמר המפקד וגרייס יצאה בריצה. את דן ואלין פגשה באוהל ותדרכה במהירות בזמן שארזה תיק, הם עזרו לה והשלושה התייצבו בזמן והרכב יצא לדרך.
"אני צריכה עירוי אחד, חבישה בזרוע ותפר פרפר בלחי. השאר פציעות שטחיות. אלין טפלי בזה בסדר?" אמרה גרייס והותירה את החייל הראשון לטיפולה. החייל השני היה בהכרה וחייך כשראה את גרייס.
"ד"ר קינג" אמר והיא זיהתה את החייל שהתייבש במשימה הראשונה שלה.
"אדון וולנברג, זה נראה לי מאוד לא אחראי שאנחנו נפגשים פעמיים באותו חודש. אני רואה תפר פרפר ברקה וקליע ביד שמאל- דן?" דן היה לצידה והושיט לה כלים לצורך ההוצאה של הקליע "אז.... אתה חושב שאתה גיבור?" הוא הנהן, מהר מידי לטעמה והיא הניחה לו לשאת בטעויות. שילמד. הוא צעק די מהר.
הקליע הוצא וגרייס חיטאה את המקום כדי למנוע דלקות. השאר נתנה לדן שתפס פיקוד.
גרייס עברה לפצוע נוסף, סורקת, מודדת דופק וקובעת טיפול מתאים.
המפקד עמד במרחק, צפה בה. חיילים התקרבו אליו, דיווחו את שעליהם לדווח ועזבו.

"את יודעת, יש בך משהו מיוחד" אמר המפקד כשעשו את דרכם למחנה ברכבו. הוא דרש שתתלווה אליו. היא חייכה בביישנות שלא היתה רגילה לה.
"תודה. אני מאמינה שכל אחד יש בו מיוחדות. אבל, אם יורשה לי לשאול. מהו המשהו המיוחד שבי?"
"בדיוק זה. התשובות שלך מלאות חוכמה. הצורך שלך לעזור לכולם, תמיד. וגם, ראיתי שאת נותנת שיעורים לאנשים בעת הצורך" היא לא הבינה ומבט שואל עלה על פניה.
"רב"ט וולנברג? יש לו ביטחון עצמי לא קטן. נסכים על זה. ואת לימדת אותו שיעור, אני בטוח ששיעור טוב יותר מכל שיחה שהיתה לי איתו עד כה. אני מניח שהוא ראה בשיחות שלנו נזיפה מצידי" היא מיהרה להודות לו והוא נעצר מחוץ לאוהל המרפאה.
"המשיכי להגיע לארוחות הבוקר, כשתוכלי, אשמח לדון בנושאים רבים איתך. כמובן, גם בנושא העבודה"
היא אישרה בהנהון קטן ויצאה. הרכב עזב והיא נכנסה לאוהל.

שגרת חייה של גרייס לא השתנתה מאז. בכל בוקר קמה, התארגנה בזריזות ומיהרה למשרדו של סמית׳. שם אכלו ארוחות בוקר ודנו במשימות, חלומות, מדע ורוח ועוד אלף ואחת דברים מעניינים. ואז עזבה כדי לסייע למטופליה.
כמה וכמה פעמים התנדבה למשמרות לילה, עמדה על המשמר וקיבלה את החיילים התשושים והכאובים כששבו ממשימה. וגם אז, דאגה להתייצב במשרדו של סמית׳ בזמן למאפה ושיחה.

גרייס אהבה את מה שעשתה ואת המשפחה שמצאה במקום הנידח בצידו השני של הגלובוס.
היא לימדה את הילדים שהופיעו אצלה משחקים רבים ככל שיכלה והחיילים שמחו לסייע לה לשחק איתם.
החלום שלה התגשם. ומעבר לכל ספק, היה יפה משחלמה.

-------

אז זהו.
עוד פרק הגיע לסיומו, עוד מעט יתחיל הסיפור ממש. כל זה היה מן חימום כזה.

אז תגיבו, תעירו, תאירו ותמשיכו לקרוא.