Her War

מבחן

שבת הגיעה, ועברה מהר מידי לטעמה של גרייס. היא ודן העבירו את כל זמנם יחד, למדו ערימות של חומר ושאלו זה את זה שאלות בלי סוף על רפואה ועל עצמם.
לבסוף הגיע הערב. הארוחה הסתיימה והנבחנים נאספו מחוץ לכיתת הבחינה. "אנחנו נעבור את המבחן. אני בטוח" אמר דן והיא ניסתה לשאוף ולנשוף כמו שלמדה באחד מספרי הרפואה.
לבסוף אחרי המתנה ארוכה נפתחה הדלת ואריק סימן לנבחנים להיכנס. זה אחר זה, הם נכנסו והתיישבו במקומותיהם. היא התיישבה ליד דן ואז הביטה באישה שעמדה לפניהם.
ביום אחר גרייס היתה מחייכת. סול היתה כמו אחות עבור גרייס, לפחות עד שנשלחה למשימה כמתמחה ברפואה. אבל גם אז, סול שבה בקביעות לבקר והקדישה את זמנה לגרייס, עוזרת לה ללמוד ולהירגע. הפעם גרייס לא שמחה. הלחץ כאב לה, היא ניסתה לסלק את הכאב והעצבנות שפעמו בחזה.
"שאלון ראשון בכתב. צוות שיסיים יגיש את הטופס וייגש לבחינה המעשית. אין דיבורים. בהצלחה. וזכרו- רק מאה עובר אצלנו" המילים צרחו בראשה של גרייס בעודה הופכת את טופס המבחן. כרגיל היא סיימה אותו במחצית מהזמן. היא היתה מוכנה לקראתו יותר מתמיד, נותר לה רק לקוות לתוצאות של דן ולמבחן הציוותי. היא נזכרה ברעד במבחן האחרון ומיהרה לנענע את ראשה. היא בקושי נרדמה בלילה מסיוטי המבחנים הקודמים.
דן נגע בידה וסימן לה שסיים. הם קמו, הניחו את הטופס ויצאו מהכיתה.
"כמובן, לא צפיתי שתאחרי מלבוא" אמרה סול וסימנה לנו להיכנס למעבדת המרפאה.
"המבחן פשוט, עליכם לרפא זה את זה. מי רוצה כאב ומי רוצה מכשול?" היא כבר ידעה את התשובה, חבריה לצוות הפילו אותה פעם אחר פעם משום שסירבו לשאת בכאב. היא כבר הרימה את ידה לבחור בכאב כשדן התפרץ "אני אשא בכאב" היא הביטה בו מופתעת והוא רק מיהר בעקבות סול אל מאחורי המחיצה. "חזרי מחר בבוקר" אמרה סול ודחפה את גרייס מחוץ לחדר "אבל-" ניסתה גרייס להתווכח ללא הצלחה. הדלת נתרקה וגרייס עמדה חסרת אונים במסדרון השקט.
"לכי לישון. המבחן המעשי יחל מחר ועלייך להיות מוכנה לקראתו" נשמע קול ודמותו של בן הופיע במסדרון "זה היה ככה בכל מבחן." אמרה לעצמה יותר מלבן והוא הניח לה להמשיך "בכל פעם שעברתי את המחיצה ההיא. וחיכיתי שיבואו לסייע לי, להציל אותי. בכל פעם שסמכתי על הצוות שלי ונשברו תקוותי. מה באמת קרה?" בן נאנח "הם לא עברו את המכשול ונאלצת לשאת בכאב. אני מצטער על כך. אבל אני יודע שאת תוכלי. אני מאמין בך ודן סומך עלייך. לכי לישון".
היא עשתה כדבריו, אבל מיד עם אור ראשון רצה במורד המדרגות אל המרפאה הלימודית. "עכשיו אני יכולה להיכנס?" שאלה בהתנשפות וניסתה ללא הצלחה להסדיר את נשימתה. "כן, רק מסיכה" אמרה סול והושיטה לה מסכת פנים קטנה, שתמנע זרימת חיידקים מכל סוג.
בפנים היה הריח המוכר של תרופות. מיטות עמדו בשורה מופרדות במחיצות בד. גרייס זיהתה חלק מהנוכחים כנבחנים וניחשה שהם אלו שבחרו כאב, ממש כמו דן.
"מיטה אחרונה" אמרה סול ונתנה לה דחיפה קטנה.
במיטה האחרונה, צמודה לקיר, שכב דן מכוסה שמיכה דקה ועיניו עצומות.
"מה הסימפטומים?" שאלה וסרקה את גופו, אוספת סימנים רבים ככל האפשר. זיעה עמדה בצידי ראשו, עיניו נעו מתחת לעפעפיו וידיו לחצו את השמיכה ברעד קל. נשימתו היתה מאט איטית. "מה את אומרת?" כמובן שהיה עליה לענות. זה המבחן. "אני מזהה סימפטומים של מינוליסטין, אבל זה לא זה. זה משהו מתוחכם. והגוף של דן בריא כמו שור ואין סימנים לקריסת מערכות. מבדיקה ראשונית אני קובעת שזו מלריה שהתפתחה"
"מלריה? המחלה מהאלף הקודם? האחרון שדווח עליו חלה לפני יותר ממאה שנים" אמרה סול ורשמה בפנקס קטן. גרייס היתה בטוחה. היא ניגשה אל השולחן ואספה כלים שונים. לאחר שבדקה דופק, לחץ דם ואישונים, היא פתחה את חולצתו וחיפשה אזור חשוד. איזה דימום פנימי, מכה יבשה או נקודת זריקה. המציאה לא איחרה לבוא אבל גרייס חלפה עליה בדממה, מודעת למבטה של סול. הדרך הטובה ביותר להילחם במשהו הוא למצוא את המקור ולהשמיד אותו. היא מצאה.
"אני רוצה לבודד את דן" ביקשה ומיד נענתה בצוות רפואי שהעביר את מיטתו לכיתה סמוכה. כשעזבו התיישבה לידו. סול עמדה מאחוריה דקות ארוכות עד שאנחה יצאה מפיה. "אני אשוב בערב לבדוק את התקדמותך" לזה גרייס קיוותה אבל לא הגיבה.
כשנעלמה סול מהחדר מיהרה גרייס אל דן, הפכה אותו ואיתרה את נקודת הזריקה. היא הוציאה מכיסה מזרק כיס והוציאה מעט דם מגופו. "אני אחזור הכי מהר שאוכל. לא טעית כשסמכת עלי, אני מבטיחה" היא כיסתה אותו היטב וחיבקה אותו בתמיכה, נזכרת בבדידות שהרגישה במבחנים אחרים.
יום נוסף עבר וגרייס רצה בחזרה אל החדר משתדלת לא להיתקל בתלמידים אחרים.
"הצלחתי!" צרחה באושר והיתקרבה לדן. שום שינוי לא חל בו אבל גרייס ידעה שזה זמני. היא הצליחה במבחן. הבדיקות שלה היו נכונות, כשסרקה את דמו של דן זיהתה את המלריה המלאכותית היא חייכה בסיפוק. הנוגדן כבר היה מוכן ורק היה צורך להזריק אותו.
"תודה לך" אמרה והחדירה את החומר לגופו.
היא ידעה שייקח זמן ולא מעט, אבל היא נשארה לצידו, אחזה בידו ומלמלה מילות תודה. גם אם לא תעבור את המבחן, לראשונה היא לא סבלה בו. ולא תסבול מסיוטים בעקבותיו. לבסוף, אחרי שעות ארוכות של המתנה, פקח דן את עיניו. הוא מיהר לחייך והגומה שבה ואיתה גם צבע ללחייו. "עברנו?" לחש והיא לא יכלה שלא לחייך "לא יודעת, ייקח עוד זמן עד שנדע"
כשנכנסה סול לחדר היא מצאה את דן ישוב במיטתו בריא ומחויך. "יפה, איך אתה מרגיש?" "בריא כמו שור" "עליך להרגיש בריא כמו בן אדם, אבל הבנתי. אתם חופשיים לעזוב" "אז עברנו?" שאל מתוח וסול קפצה את שפתיה "גרייס תסביר לך את הנהלים"
הם יצאו במהירות ופנו לספריה "במהלך השלושה חודשים הקרובים יקראו לשליחים, כלומר לאלו שעברו את הבחינה. לפעמים הבחינה נמשכת בסתר וממשיכים לקבל שאלות ומשימות... יש חריגים שיקראו גם אחרי המבחן הבא, אבל צריך להיות ממש חריג בשביל זה" "אז מה עושים עכשיו?" שאל והיא יכלה רק לחייך בצער "ממשיכים להתכונן, ללמוד ולקוות שהשם שלנו יעלה מהר".