Her War

המפקד (חלק ראשון)

"קיבלנו התראה על ארוע פח"ע"

אלו היו מילותיו הראשונות של המפקד שגרייס נכנסה למשרדו ביום שלישי אחד.
"אני מצטערת על הבורות, מה זה פחה?"
"פח"ע - פיגוע חבלני עוין. זה אומר שיש סיכון לחדירה לבסיס" הסביר כשהתיישבתי.
"אוקי. אני מבינה. מה התוכנית?" שאלה.
"חשבתי שאולי יהיה לך רעיון. בשיחתנו האחרונה הסכמנו שאת יצירתית בעת הצורך"
היא יכלה רק לחייך. זה כנראה עת הצורך, אבל היא לא צפתה אותו בצורה הזו.
"תן לי רגע לחשוב" אמרה והוא הניף את ידיו לעברה בסימן של - קחי כמה שאת צריכה-.
"זה מצריך הגברת שמירה על המחנה. העלאת כוננות. אולי אפילו פיזור ציוד קריטי ותוכנית מילוט" המפקד לא הגיב. הוא ידע שגרייס חושבת לרוב בקול. היא המשיכה.
"אם נאמר שזה לצורך תרגול. החיילים לא יקחו ברצינות ולכן זה לא הדבר הנכון לעשות. אני חושבת שהאמת תפתור את הכל" "לספר את האמת?" שאל.
"אכן, אולי לא הכל נחוץ. מה גם שרכילות יכולה לסכן יותר והוצאת המידע לגורמים רבים תפגע יותר מתועיל. אבל כן, לספר להם שיש צורך בהגברת כוננות בגלל מצב קרקעי בעייתי, זה הפיתרון האידיאלי".
סמית׳ חשב רגע, רגע קצר מאוד ואז אישר. "אני מסכים איתך. החיילים הם אנשים. מגיע להם לדעת את האמת. ורק אמת שתשמור על בטיחות הכלל" הוא הרים מכשיר קשר וקרא לתוכו לחייל התורן שהופיע שניות מאוחר יותר. כאילו עמד מחוץ לדלת מוכן לקריאה. ואולי כך באמת היה, גרייס לא ידעה, אך התרכזה בדברי המפקד. "תפעיל סירנה, כינוס עוד עשר דקות באוהל הדרכה" החייל הצדיע ומיהר החוצה.
"נלך?" שאל וקם. גרייס מיהרה לקום ויחד עזבו את המשרד. "את יכולה לתדרך את אנשי הרפואה. תארזו הכל. אני מאמין שההתראה לא תישאר התראה זמן רב" היא הנהנה ופנתה ללכת אך הוא אחז בידה ועצר אותה "גרייס אני... נצטרך לשוחח. הערב, לאחר השקיעה. בבקשה" פניו היו רציניות יותר מתמיד והוא השתמש בשמה הפרטי. דאגה חלחלה לליבה אך היא מיהרה לסלק אותה. כשעזב את ידה, פנתה אל האוהל ואל קבוצת אנשים שחיכו לה.
"המחנה מגביר כוננות. אנחנו נבצע פיזור ציוד קריטי וחלוקה מחדש לצוותים כך שיהיה רופא, פרמדיק ואח או אחות בכל צוות. כשתסיימו לארוז נתחלק. שאלות?" דבריה היו מובנים והם התפזרו לבצע את הוראותיה.
אלין התקרבה אליה, העבירה לה חבילות של תחבושות ובקול שקט שאלה "מה זה פיזור ציוד קריטי?" גרייס עצרה ממעשיה והביטה באלין מופתעת. קרוב לשלושה חודשים שהן במחנה והיא לא מכירה את המושג.
גרייס לא שפטה אותה. ובזמן שהמשיכה לארוז הסבירה "כאשר יש סכנה למחנה, אנחנו לא רוצים לאבד ציוד קריטי, לדוגמא תחמושת. נניח ותניחי הכל במקום אחד. נניח והאויב הצליח לפוצץ את הכל. מה נשאר?"
"כלום?"
"בדיוק. ונניח שיצרת שלוש ערימות של תחמושת. והאויב פיצץ אחת. מה ישאר לך?" עכשיו אלין חייכה "שתי ערימות". גרייס הנידה בראשה ופנתה לשולחן לקחת חומרי הרדמה "למה גם אנחנו עושים את זה?" אלין המשיכה וגרייס נעצרה ונעצה בה מבט "למה?" דחפה גרייס את אלין לענות והיא העבירה את ידה בשיערה כשחשבה "אהמ... אם יפילו את המרפאה, נאבד את היכולת לטפל בפצועים..." גרייס הנהנה והביטה בה במבט דוחף, שתמשיך.
"אם נארוז תיקים נפרדים ובהם כל ציוד שנחוץ, ונפזר אותם במחנה. האפשרות לטפל בחולים לא תעלם לגמרי" "יפה, עוד שאלות?" אלין הנידה בראשה מצד לצד במהירות וגרייס המשיכה לעבוד "מצוין, עלינו לסיים. הביאי לי שני חוסם עורקים וארבעה משולשים" אלין מיהרה לבצע וד"ר גרים התקרב לגרייס.
"ד"ר. הצוות שלי מוכן. אני, פרמדיק והאחות. תאשרי לנו?" היא אהבה את גרים ואת היחס המכבד שנתן לה. היא אישרה לו והצוות שלו עזב את האוהל עם הציוד.
"אני צריכה פרמדיק. יש לי אח ואחות" גרייס הסתובבה כדי להביט בדיאנה, רופאה בת יותר מארבעים עם סעיפי ליקוי של חוסר סבלנות ושנאת נעורים. שכלל גם שנאת גרייס.
"ד"ר מינסקי, יש לי בצוות שני פרמדיקים. נעשה חילוף. אתן לך לבחור במי שתרצי"
היא הביטה בדן ואלין שנעמדו לצידי והרהרה באפשרויות. "אני אקח את הילדה. קחי את האחות מונה" אלין נראתה חיוורת. היא פחדה מדיאנה מאוד. מהיום הראשון שניפגשו. לעומתה, נראה שהוקל מאוד למונה והיא בלעה חיוך כשעברה לעמוד לצידי.
דיאנה לא חיכתה לאישור, אספה את חפציה ועזבה במהירות. גרייס רשמה בדפים שלפניה את הצוותים והציוד שפיזרו ואז פנתה אל חבריה.
"מונה, דן. אנחנו נקים אוהל מאחורי האוהל הנוכחי. עלינו להיות הגורם המטפל הראשי. נשאר כאן עד שתופעל סירנה ואז נעבור לאוהל משני שיקימו עבורנו כארבעים מטר מזרחית לאוהל. הייתי ברורה?" "כן המפקדת" אמר דן בגיחוך ופנה לסדר את התיקים בערימה על השולחן.
השעות חלפו. למזלם של צוות שלוש, חולים המשיכו להופיע. גרייס שמחה שיש לה תעסוקה, למרות שלא היתה צריכה לשמוח . בכל פעם שעצרה, חשש עלה בליבה ותחושה רעה התגברה. היא סילקה את התחושות פעם אחר פעם אך לא יכלה להתעלם מהם לחלוטין. משהו רמז לה שהלילה לא יהיה שקט.
וכמה שהיא צדקה.