Her War

אורחים

גרייס קמה לדפיקות בדלת.
מי יכול לדפוק בבית שלה ועוד בשעת בוקר מוקדמת שכזו.
היא הופתעה כשפתחה למייקל את הדלת.
"אתה.... איך...." לפתע הפכה מודעת למצב בו היתה, שערה מבולגן ובגדיה מקומטים.
"אל תדאגי, עכשיו אנחנו שוים. גם את ראית אותי כשהייתי... איך לומר.... לא להיט"
הוא נכנס וסרק את הבית בהתפעלות מעושה.
"אבא שלך, בן- ככה קוראים לו? הוא אמר לי שתהיי פה והסביר לי איך להגיע. הבית שלכם קצת קטן אבל הוא מאוד ביתי. זה מוצא חן בעיני" גרייס באותו רגע יכלה רק להנהן. דבריו כאילו נכנסו מצד אחד ויצאו מצד שני. היא עוד ישנה והוא הבין זאת באיחור קטן.
"גרייס!" אמר בקול והיא קפצה בבהלה. "מייקל! מה? שב, אני אכין קפה. מצטערת שלא הקשבתי" היא רצה לחדרה, אספה את שערה בפקעת מבולגנת ורחצה את פניה במים קרים.
מאוחר יותר, ישבו השניים בחצר הבית הקטן ובידיהם כוסות חמים של קפה.
"אז, מדוע בחרת להפתיע אותי היום?"
"אני רוצה לעזור לך למצוא את הקשר לאיימי. אם תרצי כמובן. פשוט, יש לי הרגשה שזה חשוב" הוא לא פירט והיא הביטה בו בהתעניינות.
"נניח שאני רוצה... מה אתה יודע?" הוא הסתובב והביט בה והיא נבהלה והסיתה את מבטה, היא הרגישה את הדם זורם בפניה ולא הבינה למה.
היא רופאה! היא אמורה לדעת.
אולי זה הקפה שהיה קצת חם, כן, זו כנראה הסיבה. היא התנערה וחזרה להביט במייקל, הוא חייך חיוך יודע. "מה?" הוא הניד בראשו וחזר לעניין שלשמו בא.
"את חושבת שאני יודע משהו?"
"אני לא חושבת, אני יודעת" חיוכו התרחב.
"את כנראה צודקת. שמעתי את עלמה מתווכחת עם רוזי בטלפון. היא טענה שמגיע לך לדעת את האמת אבל רוזי כנראה סירבה כי דודה שלי ממש התעצבנה, ואת יודעת איך דודה שלי... היא אף פעם לא מתעצבנת"
"זה באמת מעניין. נצטרך לפגוש את רוזי. אבל... אם כבר הרחקת לכת ובאת עד האחוזה.... תהיה מעוניין בסיור?"

הם התקדמו לעבר האחוזה וגרייס שיתפה אותו בסיפור המבנה.
"אבא של בן ואריק, היה איש ממש ממש עשיר, כאילו, ברמה אחת מעל כולם. הוא החליט שכסף לא יפתור לו את בעיית השעמום שלו ולכן פיזר אותו לקבוצות וארגונים. הוא קנה את האחוזה ונעזר באנשי מקצוע ואנשי ממשל כדי להוציא אנשים מוצלחים. בהתחלה כל אחד יכל ללמוד כאן, זה היה בית ספר פתוח לכל. היו מענקים לילדים חסרי בית ומשפחה והם התרבו והפכו לרוב. עד שהאחוזה הפכה רשמית לבית יתומים. מפה לשם גם אני הגעתי לכאן ולמדתי כמו כולם"
"מה לומדים פה?" הם עברו ליד כיתות לימוד. רחש עלה מהם והיא משכה את מייקל לכיתה ריקה.
"חשוב מאוד לשמור על שקט במסדרונות. אלו כיתות בחינה. כאן מתכוננים למבחנים. בעיקרון לומדים באחוזה הכל מהכל. רק תבחר. אני בחרתי ברפואה אבל למדתי וניגשתי לכל הבחינות, פשוט כי רציתי לצאת. יש לוחמים, טבחים, רופאים, מורים וסופרים. מוציאים רק אנשי מקצוע שהוציאו לא פחות ממאה בבחינות. מי שלא עבר, ניגש שוב"
"אבל זה מטורף. זה יכול לקחת שנים עד שמישהו יקבל מאה"
"לא. אין אפשרות כזו. אחרי גיל 18 מקצים לך התמחות עליה תתמקד ורק עליה תיבחן. היא נקבעת על פי הערכת מצב של התלמיד. כולם עוברים בסוף. חוץ מזה אני היחידה שחרגה מעל גיל 18. כולם עברו עוד קודם"
מייקל עצר. הוא הביט בה במבט שלא הצליחה להבין ואז הוריד את ראשו בשקט.
"מה?" שאלה והוא התנער וחזר ללכת.
הם יצאו מהכיתה לעבר חדר האוכל.
"לא, סתם. אני תוהה... מתוך סקרנות... איך לא עברת עוד קודם? את הרי חכמה וכל זה..."
הוא לא פירט וגרייס הרגישה את הכעס עולה בה. כמו בכל פעם שנושא הגיל עלה ונושא הבחינה והכשלון איתו.
"אני מצטער.... לא התכוונתי" הוא מיהר להתנצל והיא הניפה את ידה בביטול.
"זה פשוט.... אני לא רוצה להישמע כל כך בטוחה בעצמי אבל... לא נכשלתי באף בחינה. למעט הראשונה שלי. את כל המבחנים עברתי. אבל...." היא השתתקה לרגע ובלעה את הכעס.
"אם הצוות שלי היה יותר מתחשב, מבין, מוצלח, מתוחכם, אחראי ועוד כל מיני ערכים שלא עולים לי בראש כרגע.... הייתי מזמן שליחה במקום רחוק"
הם עמדו בכניסה לחדר האוכל, גרייס דיברה במהירות כדי שהדמעות לא יספיקו לעלות. היא שנאה אותם. כל אחד ואחד מהם. הם גרמו לה להזיל דמעות והם לא שווים את זה. היא בכתה לילות במשך שלוש וחצי שנים. כל בחינה, כל חבר צוות.
מייקל אחז בכף ידה ולחץ בעדינות בתמיכה.
"אם זה עוזר לך, תדעי שאני שמח שעברת כשעברת, ככה זכיתי להכיר אותך. ושאני כועס על כל האנשים שגרמו לך סבל" היא חייכה. "עוזר" אמרה והוא עזב את ידה בחיוך מבויש.
הם נכנסו לחדר האוכל שהיה ריק באותה שעה.
"בדרך כלל הארוחות בשעות קבועות אבל צוותים לפני מבחן אוכלים בשעות הפרוסות לאורך היום ולכן עבורם קיים מטבח. אני יכולה לבשל אם תרצה" הוא הניד בראשו בשלילה והצביע על דלת נוספת שהיתה סגורה.
"זה מטבח לימודי. צוותים שמתמחים בטבחות ובתחום האוכל פועלים כאן ביד חופשית" ענתה לפני שהספיק לשאול.
הם עזבו את חדר האוכל ויצאו לחצר. בן עמד כמה מטרים מהם ושוחח עם נער.
"-אתה מבין? אני לא מוותר אל אף תלמיד ובייחוד עליך. עשה את מיטב יכולתך ואני כאן כדי לעזור.... אה! גרייס!" הוא שלח את הנער לדרכו והתקרב אל השניים.
"מה שלומכם? נהנים עד כה? חיפשתי קצת על את יודעת מי.... היא גרה לא רחוק מכאן.... מרחק נסיעה"
"זה בסדר, מייקל יודע. אתה מתכוון לרוזי?" בן הנהן ולא הוסיף.
הם הודו לו וגרייס מיהרה לרכבה.
"אתה מצטרף אלי? אני רוצה לפגוש את רוזי בהקדם האפשרי"
מייקל נכנס לרכב והם יצאו לדרכם.
הם הגיעו כמעט שעה מאוחר יותר, מייקל סימן לה לעצור בצידי הדרך מול שביל גישה לבית גדול. גדול היא מתכוונת ענק, יותר משל עלמה סמית׳ יותר מהאחוזה.
"מי גר כאן?"
"רוזי" "ו....?"
"זהו. רק רוזי"
גרייס הביטה בו לא מאמינה לדבריו. הם התקרבו לדלת ומייקל דפק.
"כן איך אפשר....?" גרייס הספיקה לקלוט את מבטה של רוזי קופא כשהדלת נטרקה בפניהם.
עברו כמה שניות והדלת נפתחה שוב.
"לא ציפיתי.... בעצם, למי אני משקרת? ציפיתי שתופיעי ד"ר קינג" היא הכניסה את השניים למבואה והובילה אותם לחדר האוכל.
אולם רחב ידיים ושולחן ארוך במרכזו, חלונות זכוכית גבוהות ונברשות קריסטל מהתקרה.
הם התיישבו ורוזי הניחה לגרייס לדבר.
גרייס לא ידעה למה היא נכנסת.
ורוזי לא ידעה למה היא מכניסה אותה.