Her War

המפקד (חלק שני)

12:30 בלילה. שעון מקומי.
גרייס לא עצמה עין. היא ישבה ליד השולחן שלה וציירה על פיסת נייר שמצאה. לא היה כל היגיון בקשקוש שצבעה אך היא נראתה מרוכזת בו מאוד. למעשה, מחשבות התרוצצו במוחה. המפקד ביקש שיפגשו בערב, הוא היה עסוק עם חייליו ולכן שיחתם נדחתה שוב ושוב אבל..... מילותיו הדהדו בראשה. האופן בו אמר את שמה, בדאגה ו- אולי גם חיבה. היא הרגישה את הלחץ שלו ותהתה מה רצה לומר.

12:31 דן נכנס לאוהל ושני כוסות קפה בידיו.
"הנחתי שלא תצליחי לישון, אז אם כבר...." היא הודתה לו ולקחה את הכוס החמה מידיו.
"אז ספרי לי מה הולך, אחות גדולה" ביקש והיא נאנחה.
"הלוואי שיכולתי, אבל אני בעצמי לא יודעת אז אין טעם שאנסה".
"ראיתי שמהצהריים היית מהורהרת ואולי קצת, מפחדת" אמר והטה את ראשו לצד אחד בשאלה.
"כן, יש לי תחושה רעה. מאוד. כאילו.... יש משהו קרוב. מאוד קרוב"

12:36 קול פיצוץ ואחריו שני יריות.
"דן!" קפצה גרייס ממקומה בבהלה והוא התרומם ממקומו מבולבל.
סירנה נשמעה, קולות ירי נוספים ואז מהומה.
"מה קורה?!" שאל בבהלה "איך ידעת שזה יקרה?!" "תגיד אתה שומע את עצמך? לא ידעתי שזה יקרה! איך יכולתי לדעת? חוץ מזה, מה זה חשוב? קח את התיק ובו. מהר!" אמרה במהירות והרימה את התיק הגדול על כתפה.
קול פיצוץ נוסף ושלושה חיילים נכנסו בריצה לאוהל, נושאים ביניהם בחור ללא הכרה.
גרייס לא עצרה לחשוב, סימנה להם להניחו על המיטה וזרקה את התיק לצידה.
כבר בסריקה ראשונה ראתה את הפציעות החמורות. נראה היה שחטף פגיעה מדויקת בצידו הימני.
פניו היו הרוסות, מכוסות כוויה גדולה ומדממת, כתפו וזרועו נראו כאילו נקרעו, דם זרם ללא הפסקה ובבטנו נראתה פגיעה דומה.
"חסם עורקים! בדחיפות! וחומר חיטוי, אני צריכה לעצור לו את הדימום לפני שיהיה מאוחר מידי!" דן הושיט לה את החסם ומיהר לחבוש את רגלו של חייל שהיתה פצועה באופן שיטחי.
"חייל. מה שמך?" פנתה גרייס לאחד החיילים שעמד לצידה. "שון" ענה והזדקף.
"שון. יש שלושה צוותי רפואה במחנה. בנקודות פיזור. אני צריכה שתכנס את צוות אחד ואת צוות ארבע שיתאחדו איתנו כאן. אני חוששת שפצועים נוספים יגיעו בקרוב ועלינו להיות מוכנים" הוא הניד בראשו ורץ החוצה.
חילופי האש נמשכו. צוותי הרפואה הצטרפו בדיוק בזמן לשלושה פצועים קשה ועשרה עם פציעות שטחיות.
"הקשר הודיע תגבורת בדרך!" נשמעה צעקה מבחוץ וגרייס נאנקה ביאוש. זה סימן רע.
היא הוציאה רסיס מגבו של חייל ואז מיהרה לנקות ולתפור. היא רצה בין פצוע לפצוע. משתדלת לא לטעות ולטפל בהם באופן מדויק, אבל היא ראתה את העומס משפיע. פעם אחר פעם עצר אותה דן ותיקן אותה בטיפולים. לבסוף, הניח את ידו על זרועה. "את יודעת מה אני רוצה לומר" היא נעצה בו מבט מבוהל. מה תעשה עכשיו? היריות לא פסקו והיא לא יכולה לישון גם אם רצתה. הוא הבין והצביע על הכיסא שלה "את לא יכולה לעזור. תנוחי. אם תרצי להעיר על מעשי, עשי זאת" היא צייתה.

היא לא היתה מוכנה לשאת ברעיון שהיא יושבת, חסרת אונים, ושאר אנשי המרפאה עושים את עבודתה. דן ראה אותה ואת רצונה לעשות והתקרב לעברה. "אני יודע כמה קשה לך. אולי תלכי להביא ציוד רפואי למי שצריך? תהיי אחראית על התרופות והכלים, תעבירי מרופא לרופא. ככה תוכלי לעזור לכולם" היא נעמדה ברצון ומיהרה אל ד"ר גרים שביקש ממנה רשימת ציוד והיא מיהרה למלא את רצונו.

מידי פעם שלחו אותה להביא פצוע מהשטח, שדה הקרב עמד עכשיו ממש מחוץ לאוהל, עשן החל לחלחל פנימה. המלחמה, אם אפשר לקרוא לה כך, היתה בשיאה. כדורים חדרו לאוהל ויצרו בו חורים. רופאים ופרמידיקים רצו פנימה והחוצה עם פצועים על גבם ופציעות על גופם. גרייס עמדה בכניסה לאוהל, הביטה סביבה וחשה באויר המשתנה, השטח עליו צפתה היה מוכתם באדום ומואר בלהבות. המשרד הפך למכתש. פגיעה מדויקת. חיילים שכבו על הקרקע, מתאמצים לשמור על נשימתם האחרונה עד שיבוא מי שידאג להם, אבל מספר המטפלים לא עמד במספר הפצועים. גרייס רצה אל ערימת שקי חול והסתתרה מאחוריהם. כשהרימה את ראשה זיהתה חייל שוכב לא רחוק ממנה. מבט אחד סביבה והיא קפצה לצידו של הפצוע.

"המפקד?" שאלה בחשש מסוים כשזיהתה את גופו המוצק שרעד תחת ידה "זה המפקד שלי!" היא הרימה את מבטה אל שון שנשכב לצידה והשיב אש אל נקודה שלא ראתה. "אל תדאג. אני כאן. ואתה תחיה" אמרה וחסמה עורק ברגלו עם המטפחת שהיתה על ראשה. "עכשיו" סימן לה שון ויחד נשאו את המפקד אל האוהל. הם השכיבו אותו על מיטה פנויה וגרייס מיהרה להביא ציוד לטפל בו. כשחזרה, ראתה שפקח את עיניו.

"אין לך מה לדאוג" אמר והיא נאחזה בידו. "אני יודע שזמני הגיע. אל תרגישי אשמה, לחמתי מלחמות רבות בחיי, ונפצעתי לא מעט. אני יודע לזהות מתי זמני לומר שלום" הרגיע אותה ואז הוסיף "ספרי למייקל שאמרתי עליו מילים אחרונות. אין לו אימא ועכשיו גם אביו עוזב. אמרי לו שהוא צריך להיות חזק, לא ליפול ושאני אוהב אותו ותמיד איתו. לא משנה מתי ואיפה - הוא גאוותי היחידה" ובכך עצם את עיניו וידיו רפו. "המפקד?" שאלה גרייס בחשש ודן רץ לעברם. "מתי הוא הגיע לכאן? למה לא קראת לי?" שאל אותה ומיהר לבצע החייאה. היא שחררה את ידו של סמית' והתרחקה. היא הבינה שאין דבר שיוכלו לעשות.