Her War

שבוע (חלק 1)

גרייס קמה בבוקר עם חיוך מאולץ על פניה. היא יצאה מהמיטה, התקלחה, לבשה חולצה מכופתרת לבנה ומכנס שחור ושכנעה את עצמה שיהיה בסדר.
היא לא הצליחה להירגע. המחשבה על מייקל גרמה לה לרעוד. היא לא רצתה להביט בעיניים של הבחור שהזכיר כל כך את מי שחיבבה, ולומר לו.... - הנה שוב היא חושבת על זה. מספיק! היא ממשיכה למלמל ויוצאת החוצה.
"שיהיה לך יום מצוין!" קורא אחריה אריק והיא מסתובבת בחיוך. "מצטערת. שיהיה לך יום טוב. אני אבוא בערב" היא חיבקה אותו ואז נכנסה לרכב ונסעה לדרכה.
היא הגיעה בעשר בדיוק לבית של עלמה סמית׳. אם אפשר לקרוא לארמון בית.
המבנה היה בן שלוש קומות, לבן ונקי. שער הכניסה מאבן חלקה עם עיטורים, שביל גישה מאבנים רחבות ובהירות וגן פרחים משני צידי השביל.
גרייס התפעלה מהמקום ובהתה בו דקות ארוכות עד שהתעשתה.
היא סרקה את הרחוב ועקבה במבטה אחרי חבורת אנשים, עם מראה מכובד ולבוש יוקרתי שהיו בדרכם לסעודה. הם נעלמו בבית והיא נאנחה.
"עכשיו תורך" אמרה בקול ולא זזה ממקומה.
היא המשיכה לשבת עד שיצאו, שלוש שעות מאוחר יותר ואז נסעה לדרכה.
"איפה היית?" שאל שון מאוחר יותר כשנפגשו במסעדה לא רחוק משם.
"ניסיתי. באמת. אבל.... אתה לא תבין" הוא לא הגיב. "תראה אני יודעת שאני פשוט נכנעת לעצמי. ושזה לא מי שאני באמת. אבל מה אני יכולה לעשות?".
"מחר אני אבוא להוציא אותך מהרכב בכוח".

....
למחרת, הגיעה גרייס ונעצרה עם רכבה מול הבית. דפיקה על החלון הפסיקה את מחשבותיה הבלתי פוסקות.
"גרייס. צאי החוצה" אמר שון ופתח את הדלת.
"אולי נשב פה רגע קצר? נצא עוד דקה" ביקשה והוא הסכים.
היא המשיכה למתוח את הזמן ברכב עד שאנשים עזבו. "גרייס! איך יכולת? אני באמת לא מבין אותך. ביקשת שאעזור לך. תני לי לעזור" היא הסתירה את פניה בידיה בבושה. שוב לא הצליחה. "אני מצטערת. אני לא אטריד אותך שוב. זה היה טיפשי מצידי לעשות זאת".
היא התכוונה לוותר ולא לחזור. אבל יום למחרת בשעה עשר בדיוק ניצבה באותה נקודה.
היא הרהרה במעשיה דקה ארוכה ואז יצאה מהרכב. היא הפתיעה את עצמה כשהתקרבה לבית ורגע אחר כך נעצרה. מה אני עושה? חשבה והתחבאה מאחורי שיח כשזוג חלף על פניה ונכנס לבית.
היא עמדה ואז התיישבה ואז נאנחה כשעזבו האורחים את הבית.
היא עזבה את המקום בעצב. מחר היום האחרון, ההזדמנות האחרונה שלה. חשבה.

יום חמישי הגיע ואיתו הפרידה מאריק.
"נסיעה טובה!" אמרה וחיבקה אותו בשמחה. "תשלח גלויות".
היא נסעה מהר מהרגיל והגיעה אל הבית במהירות. הפעם היה לה חצי שעה לפני שיגיעו ראשוני האורחים. היא יצאה מהרכב ונשארה לעמוד לצידו רגעים ארוכים.
"ד"ר קינג?" היא פנתה אל הדוברת והנהנה.
"אה! זה נהדר! קיוויתי שתבואי! אחי סיפר עלייך רבות. וחשבתי שזיהיתי אותך מתמונה שהוא שלח. בואי ניכנס. בקרוב יגיעו אורחים נוספים. הם ישמחו כל כך לראותך" היא משכה את גרייס בעדינות אל הבית ואז נעצרה.
"איזה חוסר נימוס מצידי! איך לא הצגתי את עצמי והרי אני יודעת מי את! שמי עלמה. עלמה סמית׳ ואני אחותו הגדולה של רפאל סמית׳ מפקדך הנאמן" אמרה בחיוך ואז המשיכה לצעוד לעבר הבית.
גרייס חייכה ובלעה את הרעד שחשה. יהיה בסדר. חשבה ונכנסה אל הבית.
עלמה סמית׳ היתה מטופחת מאוד. היא היתה אישה מבוגרת ומעט נמוכה. לבושה מהודר והליכתה זקופה. החיוך לא נעלם לרגע מפניה אבל האבל ניבט בעיניה.
הבית היה לא פחות מטופח ומכובד. שנדליר קריסטל עמד בכניסה הרחבה, המטבח היה גדול ופתוח אל סלון רחב ידיים שנראה כמו אולם קטן. שולחנות גבוהים נצבו פזורים בחדר, ערוכים לקראת הסעודה. אנשים כבר החלו להגיע ועלמה עזבה את גרייס בהתנצלות.
גרייס איתרה את השולחן המתאים על פי השלט שניצב עליו ׳יחידה 72׳ נאמר. היא התיישבה וחייל התיישב לידה "גרייס." אמר והיא חייכה בהקלה "רב"ט וולנברג. אין לי מילים עד כמה אני מודה לך שאתה כאן. פחדתי להיות לבד" הוא חייך וחיבק אותה. "אני פה לשרותך בכל זמן שתרצי. שון אמר לי שניסית להגיע בימים האחרונים. הוא מסר שאם תהיי פה היום הוא מוחה כפיים ואומר- גרייס את אמיצה-" אמר לה.
הם ישבו עם חיילים נוספים, חלקם זיהתה, חלקם לא. אבל הם זיהו אותה והיו אדיבים אליה.
כשהסתיימה הארוחה, גרייס התכוונה לעזוב. היא ניסתה לשוחח איתו. אבל הוא היה עסוק עם אנשים אחרים. זה היה תירוץ בשבילה.
היא נפרדה מחבריה וצעדה לכניסה, בדרכה נפרדה מעלמה.
"גברת סמית׳-" "קראי לי עלמה, חביבתי. היה לך טעים? מקווה שהרגשת בנוח. אני שמחה שהגעת" היא לחצה את ידה בחום.
"אני מודה לך שקיבלת אותי. לא היה לי פשוט להגיע. המפקד היה מאוד חשוב לי וקרוב אלי. צר לי על מותו" עלמה מיהרה לנופף בידה.
"אל תהיי! הוא במקום טוב. ואל לנו לבכות על המתים. הם שומרים עלינו. והוא שומר גם עלייך... אה! זה מזכיר לי! חכי פה" היא נעלמה במעלה המדרגות וגרייס עמדה במקומה וחיכתה.
"סליחה? ד"ר קינג?" היא הסתובבה והרימה את ידה אל פיה. "אני מייקל" אמר והיא הנהנה בבהלה. היא ניסתה לנשום עמוק ולהירגע אך לשווא. ליבה פעם בכוח והיא סרקה את פניו ללא מילים. המפקד הביט בה דרך עיני בנו. היא לא יכלה שלא להתפעל מהדמיון ביניהם.
"אני מצטער. את בסדר? הבהלתי אותך?" היא הנידה בראשה ועצמה את עיניה. עני לו. ציוותה על עצמה ושבה להביט בו.
"אני ד"ר קינג. נעים להכיר" ענתה בקול רועד והוא הושיט את ידו. היא לחצה אותה והוא הביט בה בחשש.
"גרייס! יקירה! אה... מייקל, אני רואה שהכרתם. יש לכם על מה לשוחח אז אני אשאיר אתכם לבד, אולי תלווה אותה לרכבה. קחי. זה מרפאל. תודה לך על הכל" אמרה עלמה והושיטה מעטפה חתומה עם שמה של גרייס עליה.
מייקל הנהן והוביל את גרייס המופתעת החוצה. "תסכימי לדבר איתי כמה דקות?" היא היתה חייבת לו לפחות את זה ולכן הסכימה. הם התיישבו ברכב והיא הסתובבה לכיוונו.
"סיפרו לי שאת היית איתו" ניגש לעיקר. היא בלעה את הדמעות. זה הרגע.
"מייקל. אני.... אני..." היא גמגמה והסתירה את פניה בידיה. הוא אחז בידה והוריד אותה. "אני יודע" היא הביטה בו בשאלה. "ספרו לי שהיית איתו עד הסוף. אני בטוח שניסית ורצית להציל אותו. אני לא כועס עליך או שונא אותך" דמעות פרצו מעיניה והיא ניגבה אותם באיטיות. "אני מצטערת.... רציתי.... אבל..." היא נשמה נשימה עמוקה והורידה את מבטה אל ברכיה. "לא ניסיתי".

מייקל הופתע. היא ידעה שהופתע כי עזב את ידה במהירות. "מה זאת אומרת?" שאל והיא, בבכי לא נשלט ניסתה להסביר.