Her War

משימה

ימים עברו. ימים הפכו ללילות ולילות הפכו ימים. גרייס הכפילה משמרות וניסתה לטפל בכולם. זה היה לא קל אבל מאוד מספק. בכל ערב ישבו השלושה סביב המדורה וסיכמו את היום.
"היה קשה" היה דן אומר בעייפות ואז מוסיף מסקנה מהטיפולים הרבים שנתנה. "אני הייתי פועל אחרת. הזקן שהגיע לא היה זקוק לכדור הרגעה. לא היה כל סימן לדיפרסיה אצלו, למרות שאיבד בית ומשפחה. הייתי מציע לו מנוחה קלה" גרייס הנהנה בהסכמה. היא ידעה שזו אפשרות שבה דן היה בוחר, אלא שהיא ראתה סבל בעיניו של הזקן, וגם ספק. הוא לא בטח ברופאים ולכן נאלצה להראות לו אחרת.

בוקר נוסף עלה. גרייס השכימה, רחצה את פניה בדלי המים שבפתח האוהל בה ישנה ונמתחה בשאננות. צפירה דקה נשמעה באותו רגע וגרייס הספיקה לפלוט אנחה קטנה לפני שאלין זינקה ורצה אל אוהל התדריכים. גרייס מיהרה בעקבותיה והספיקה להתיישב כשהמפקד נכנס.  הוא לא סבל איחורים, בטח בשטח הקרב. "יש משימה. אנחנו יוצאים בלילה. כוחות חדרו לעיר מצפון ויש בני ערובה במבנה מרכזי כלשהו. יחידת מודיעין יש לכם מרגע זה שעה אחת לספק לי את כל מה שאני צריך לדעת על העיר ועל המצב. יחידת כלבנים אתם תצאו בעוד שעה וחמש דקות בדיוק לסריקה ראשונה סביב העיר, חצי שעה אחריהם נצא יחידה 72 לחלץ את הלכודים. המטרה היא חילוץ ללא פגיעה. צוות שלוש מלווה. שאלות? לא? יופי. צאו לדרך" הוא לא נתן מקום לשאלות. זו היתה שאלה רטורית. 

גרייס ראש צוות שלוש. היא קמה, רצה לאוהל הרפואה והוציאה את התיק שלה מתחת לשולחן "מה הצפי?" שאל דן והושיט ערכת עזרה ראשונה לגרייס שדחפה אותו לתיק "ירי, קליעים. אולי מכות ופציעות שיטחיות לבני הערובה. אם יהיה מפגש חזיתי אז צפויים להיות מכות כבדות יותר. עד שבר." אמרה והוא הושיט חבילת תחבושות וחוסמי עורקים "אני חושבת שיהיה גם כמה פוסט טראומתים. אולי כדורי הרגעה גם יהיו יעילים. ואולי.... גם זריקות" אמרה אלין והוסיפה לערימה מחטים נקיים ובקבוקנים מלאים נוזל שקוף. "את חושבת שנגיע לזה?" שאלה גרייס בעניין ואלין הנהנה "אני חוששת שכן" גרייס הסכימה ואלין מיהרה להביא קופסא עם מזרקים ריקים. התיק היה ארוז כשצלצול נשמע "הכלבנים יוצאים, בואו" דן לקח את הנשק שעליו חתם ביום הראשון, אלין העמיסה תיק עזרה ראשונה על הגב וגרייס לקחה את התיק שארזה. הם רצו בעקבות היחידה והאטו במרחק כמה מטרים ממנה "מה המרחק מהעיר?" שאל דן בחשש וגרייס הוציאה פיסת נייר מכיסה "חמישים קילומטרים. זה יקח לנו יום לפחות" דן הביט בה בעיניים גדולות והיא הנידה בכתפיה. זה לא המצב האידיאלי אבל הם יכלו לעזור. וזה מה שהיא רצתה.

הם צעדו ללא הפסקות. בקצב אחיד. שעות עברו והשמש נעה בשמיים ממזרח למערב. לבסוף נעצרו החיילים תחת עץ ערבה גדול. גרייס התנשפה בסיפוק. שנים של מבחני לחימה הכינו אותה לכך. נראה שאלין ודן לא עברו זאת כמותה. הם התנשפו אבל בשונה ממנה, בסבל ועייפות.
"יש לנו מישהו עם נקע" ניגש חייל אל גרייס והיא סימנה לו שימתין עד שתסיים להשיב נוזלים לגופה.
"קח אותי אליו" אמרה לבסוף ועקבה אחריו אל מרכז החבורה, אל חייל שישב ואחז ברגלו בפנים קשות.
"אין סיבה שתשחק את הגיבור מולי. תן לי לבדוק" אמרה והניחה את תיקה לצידה. היא חשה במבטיהם של החיילים בעת שנגעה ברגלו ועיסתה אותו בידה בעוד הוא גונח בכאב "מה שמך?" שאלה בזמן שהורידה את נעלו באיטיות בלי להכאיב "אוון" אמר החייל ותפס ברגלו כששלפה את הנעל "אוון. אני ד"ר קינג. מותר לך להשמיע כאב. איך הגעת למצב כזה?" החיילים סביבו גיחכו והוא התכווץ "עיקמתי את הרגל אבל המשכתי ללכת, הכאב לא היה נורא אבל כשעצרנו זה החמיר" "אידיוט. איך יכולת לזלזל כל כך בבריאותך? ובשביל מה? להיות הגיבור? אתם כולכם הולכים לעבור בדיקות עכשיו בגלל חברכם אוון. הבריאות מעל הכל. מי שיש לו סעיף כלשהו ישאר כאן עד שהחטיבה תגיע ותאסוף אותו בחזרה למחנה. אתה ראשון עם סעיף נקע ודלקת ברגל" בזמן שדיברה חבשה את רגלו ואז הוציאה כדור משכך כאבים והושיטה לו. אחר כך סרקה את הנוכחים שהתכווצו במקומם ובחרה חייל שפניו היו אדומים.
הבדיקות הסתיימו מהר בעזרתם של דן ואלין והיחידה השאירה חמישה חיילים וכלב מאחור. בלי להיפרד המשיכו הלוחמים בדרכם אל העיר.

"ד"ר קינג. אפשר לשאול אותך שאלה בבקשה?" התאים אחד החיילים את צעדיו לשלה "מן הראוי שאדע את שמך לפני שאענה על שאלתך" ענתה לו "שמי האנטר. אפשר?" הנימוס לא היה במקום הראשון אצלו אבל היא סלחה והקשיבה לשאלתו "איך הגעת לכאן? איך זה שאת רופאה בגיל צעיר כל כך?" היא נעצרה רגע ואז המשיכה ללכת, הוא התאים את עצמו אליה כשענתה "אלו שתי שאלות ואענה על שתיהן, הראשונה. נשלחתי לכאן כחלק מפרויקט האחוזה בה גרתי. למדנו כל חיינו ואז עברנו מבחנים קשים, גם דן ואלין עברו אותם. אני הוסמכת להיות דוקטור בגלל מספר תחומי ההתמחות שלי. ולשאלתך השניה, אני בת תשע עשרה וחצי. זה צעיר אבל לא מוזר. התחלתי ללמוד רפואה מגיל מאוד צעיר". הם המשיכו לצעוד בשתיקה עוד כמה מטרים ואז המשיך. "יש לי עוד שאלה, אם זה בסדר" "אני מקשיבה". "יש לך חבר?" היא נעצרה ונעצה בו מבט כועס, הוא נעצר והסתובב, מביט בה בחשש. "אני לא התכוונתי... זה לא...." "מה שאני חושבת?" עכשיו היא חייכה, האנטר הובך וסומק עלה על לחייו. היא התקרבה אליו והוציאה בקבוק מים מתיקה. "אתה אדום. תשתה. נורא קל להתייבש כאן. ולשאלתך, לא. אין לי חבר. תוכל לספר זאת לחבריך אחרי שנחזור מהמשימה" הוא הודה לה בעיניו על שלא הביכה אותו. היא רק הנידה בכתפיה ודחפה אותו לשתות. הוא ציית ואז כשסיים, השיב לה את הבקבוק ורץ אל שאר החבורה. לחשוש עלה מהם והאנטר היסה אותם בידו והמשיך קדימה.

"לא יכולתי שלא לשמוע" אמר דן וצעד לצידה של גרייס "מה בדברים שלי מפריע לך?" "לא מפריע, רק..... מסקרן....  סם-" "אתה רוצה לדעת מה היה ביננו? אז אני אגיד לך. בדיוק כמו שסיפרתי לך באחוזה. לא היה ביננו כלום. אהבתי אותו. אבל אני אוהבת גם אותך, מבין? אני אוהבת אתכם כמו את בן או אריק" במילי אלו התרחקה ודן הבין ולא דחק בה לספר.

היא התגעגעה לסם. ומחשבות עליו ליוו אותה את שאר הדרך לעיר.