Her War

שומקום

מיד כשפתחה את עיניה, שבה וסגרה אותם. הם שרפו לה והיא רצתה לשפשף אותם.
ואז היא גילתה שהיא לא יכולה.

בעיניים סגורות, ניסתה גרייס לבצע עדכון נתונים חלקי.
היא שוכבת על מיטה. או משהו דומה למיטה. ידיה קשורות ברצועות לצידי המיטה וגם רגליה קשורות.
החדר שקט ומואר באור עדין בלבד.
גרייס לא יכולה לעשות דבר. מלבד לחשוב.
מה הביא אותה למצב הזה? מה הדבר האחרון שהיא זוכרת?
שום דבר. כלום. מוחה ריק לחלוטין.
לא. לא לגמרי. היא זוכרת את מייקל והאנטר שישבו בחדרה. ואת המכתב.
ואז מה?
היא רצתה להצטרף להאנטר.
זה מה שעשתה? או שהיא הגיעה למצב הזה לפני שהספיקה?

האור נחלש והחשיך לגמרי. גרייס איבדה תחושת זמן, נרדמה והתעוררה לפרקים.

כשהתעוררה לבסוף, אור נראה מבעד לעיניה הסגורות ומכיוון שלא שרפו עוד, ניסתה לפקוח אותן מעט.
האור אומנם סינוור אבל היא התרגלה במהירות וסרקה את סביבתה בעניין.
חדר.
חדר די קטן.
היא נמצאת על מיטה די גבוהה. קצת כמו מיטת בית חולים.
דלת. ולידה...

פיסת המידע החשובה ביותר שיכלה לקבל, ישנה לצידה על כיסא שעון על הקיר ליד הדלת.

הוא היה כבר די מבוגר. מראה מעט ערבי שכלל עור שזוף, זקן ארוך וגוף חסון.
גרייס לא יכלה לקבוע לאיזה מדינה הגיעה או מי חטף אותה אך ידעה שעלתה על המטוס עם האנטר.
וזה אומר שהיא לא בבית.

האיש השמיע חרחור בשנתו וגרם לה לפלוט צווחת בהלה חלושה.

הוא פקח את עיניו ופיהק.
"ערה" אמר ומבטאו כבד וקשה לפענוח.
"איפה אני?" השיבה לו בשאלה והוא העיף את ידו מעליה.
"שום מקום!" אמר בקול מאיים וחזר לתנוחתו הראשונה על הכיסא.
החדר נדם למשך דקות ארכות.

"אני רוצה תשובות! מי אתה? למה חטפת אותי? מה אתה רוצה?" אמרה בקול רגוז.
הוא לא השיב והיא גנחה בכעס.

השעון המשיך לתקתק חלושות וגרייס ניסתה לספור את השניות. לא כדי לדעת את הזמן, לא. את תחושת הזמן איבדה מזמן. אלא כדי לא לחשוב על דברים אחרים.

"ערה" אמר שוב והיא פקחה את עיניה.
"קוראים לי גרייס" השיבה לו והביטה באיש הנוסף שנכנס באותו רגע לחדר.
בטחון עצמי לא חסר לו. הוא היה נפוח וגאה.
"גרייס, אם כן" היה לו מבטא ערבי ואנגלית טובה.
"כן" השיבה לו באומץ.
"איימי?"
"אז באנגלית שלכם לא משהו. גרייס. לא איימי"
"אני דובר אנגלית יפה מאוד. את מכירה את איימי ג׳ונס" אמר והמבטא נעלם כלא היה.
היא הביטה בו, מופתעת ואז התעשתה.
"לא"
"כן"
"איך אתה כל כך בטוח?"
"יש לי את המקורות שלי. איימי דומה לך יותר משצירוף מקרים יכול להיות. מי את?"
אז הם לא יודעים. או שזאת השיטה שלהם לדלות מידע. כמו מבחן מס׳ 2- לחימה.

׳יש כמה שיטות לגרום לאדם לדבר. הכשרון הגדול ביותר הוא לדלות מידע ללא מגע. רק פסיכולוגית ויותר מכך- כשהקורבן לא יודע שנתן מידע׳ ואיך בדיוק אני עושה את זה? תנסי. כל עוד אין אלימות והשגת את מה שרצית, הצלחת.

אני כבר יודעת.
איך?
פשוט סיפרו לי. זה לא משנה מי.
יישור קו זה רעיון נהדר, אני כאן כדי שנעבוד יחד.
אז אתה אומר שבנקודה הזאת אמצא את מה שחיפשתי?
זה כל מה שרציתי לדעת.

היא השיגה את הנקודות שלה במבחן הזכות השיטה ההיא. ועכשיו מנסים לגרום לה לדבר באותה הדרך.

"נו?"
"כן. מה נו? מה שאלת?"
"מי את?"
"אם חטפתם אותי, אתם בוודאי יודעים. אולי תוכלו לומר לי מי אני"
" גרייס"
היא הנידה בראשה, האיש סימן לשומר שלה שמיהר להעלם.
"את הבת של איימי ואיידן"
זהו.
הוא הפיל את הפצצה.
"אני לא יודעת"
הוא הביט בה מבולבל.
"אני לא יודעת מי ההורים שלי. אני לא מכירה את איימי ואיידן ולכן אין לי תשובה לשאלתך. באתי למצוא תשובות בעיראק. זה הכל"

האיש, במקום להמשיך ולשוחח, עזב את החדר במהירות והשאיר את הדלת פתוחה.
ממקומה, הצליחה גרייס לראות חצר מרכזית גדולה ורחבה מוכרת בשמש של אחר הצהריים.

היא תהתה מדוע עזב. אילו ידע בוודאות שהיא ביתם היה אומר לה.
או שלא?
היא כבר לא היתה בטוחה.

"גרייס"
היא פקחה את עיניה. אישה מבוגרת מכוסה טלאים של צלקות הושיטה לעברה את ידיה ושחררה אותה מכלאה.
"בואי איתי" אמרה ועזבה את החדר בצעדים איטיים.
הם הגיעו לאזור רחצה. או לכך לפחות היה נדמה לה שנועד המקום.
גרייס התרחצה ולבשה את אחד הבגדים שסיפקה לה האישה.

הן התיישבו בחדר קטן וחמים והאישה העבירה לה כד מים ומאפה קטן שהזכיר לחמניה מלוחה.
"גרייס" אמרה האישה שוב.
גרייס בלעה את הלחם, שתתה מהמים שבכד וניערה את ידיה על ברכיה.
"אני רוצה תשובות" אמרה בקול שהיה בו תחינה. היא התייאשה. המקום גמר אותה.
האישה בתגובה הושיטה לה ערימת עיתונים בשפה המקומית.

חטיפת מטוס מעל שני עיראק.
העלמות מטוס צבאי.
חטיפת קצין בכיר וקבוצת חיילים.
הרופאה הצבאית הצעירה בעולם, נחטפה.
גופת חייל נמצאה. ממשיכים בחיפוש אחר גופת הקצין, שלושת החיילים והרופאה- שמותיהם לא נמסרו.

גרייס לא באמת רצתה לדעת. היא לא באמת רצתה להאמין, לקלוט ולהבין שזאת המציאות שלה.
"חטפתם?.... חטפתם אותי? .... איפה האנטר? .... רציתם את כולם?" היא גמגמה את מחשובתיה ודמעות התפרצו ללא שליטה,
איך לא זכרה שהיו שם? איך לא חשבה שחסר לה משהו. מישהו.
האישה רעדה, היא הודיעה את ידה אך באותה מהירות שמטה לצידה.
"ככה זה כאן. התשובות מעל הכל. גם מעל חיי אדם"
"מה זאת אומרת?"
"הם אנשים טובים. אל תטעי. הם הצילו אותי במרכז התופת לפני כמה שנים. אבל אני לבד. האישה היחידה בלהקה"
"אבל-?"
"כן. אני לא אוהבת להיות לבד. הם רבים עלי קצת, וזה קשה. זה כמו הטרדה אינסופית. כשהגעת שמחתי. חשבתי שהמטוס התרסק ושהצילו אותך. זה מה שהם אוהבים לעשות.
את העיתונים מצאתי אתמול"
הם שתקו כמה רגעים.
"אז למה שחררת אותי בעצם?"
אנחה נפלטה מפיה.
"זה התפקיד שלי. הם סיפרו לי עליך ועל מה שקורה כאן. אני רק עוזרת להם לגלות מידע חדש שאולי הם לא גילו. אני מצטערת"
"אל תצטערי. אני חוששת שאין לי מה לתת. אמרתי את האמת. אני לא יודעת מי אני. אני מכירה את השמות איימי ואיידן, ויש לי חשד קל שאני ביתם אבל אין לי הוכחה או עובדה לכך..."
"את רוצה לשמוע את האמת? גם היא תכאב?"
גרייס הנידה בראשה והאישה, בקול עדין ושקט, סיפרה.