למה אני?

פרק 1

השעון המעורר צלצל. שוב בוקר. שוב יום.
שוב.
"באיזה עולם עקום עכשיו שש וחצי?" דניאל רטנה. לא היה לה כוח לקום. היא לא רצתה לקום. היא רצתה לחזור לחופש, אבל הוא נגמר.
דלת חדרה נפתחה, חושפת את אביה, "דניאל, קומי".
"אני קמה!" דניאל רטנה בעוד אביה סוגר את הדלת.
היום הראשון של השנה האחרונה. זהו, מי היה מאמין? היא שרדה את התיכון כמעט לגמרי! רק עוד שנה אחת...
אם אני שורדת את השנה הזאת, אני יכולה לעשות הכל... היא חשבה לעצמה.
תמיד האמונה שלה בעצמה הייתה נמוכה, אבל היא ידעה דבר אחד: כשהיא באמת רוצה משהו, היא יכולה להזיז הרים.
רק כמה חבל שאין לה יותר מדי רצונות עזים.
"יום יבוא ואני אהיה מישהי", היא פתחה את הארון שלה. "אני אהיה מישהי חשובה".
היא הוציאה חולצת בית ספר ונאנחה, מסתכלת על הסמל בתיעוב.
"רק עוד שנה..." היא מלמלה. "רק עוד שנה ואני לא אצטרך לראות את הסמל הדוחה הזה יותר לעולם!" היא זרקה את החולצה על המיטה והניפה את ידיה באוויר כאילו היא אלופת העולם במשהו.
יש לי משהו היום? אני מרגישה ששכחתי משהו... היא חשבה לעצמה. אבל במקום להתעמק בזה, היא פשוט סיימה להתארגן ומיהרה לתחנה, לפני שהאוטובוס ייסע, בלעדיה. היא איחרה כמה פעמים. היו ימים שהיא הגיע ממש שהוא התחיל לנסוע, יש ימים שהיא הגיע שניה לפני שהוא התחיל לנסוע. וכמובן, הפעם הזאת בכיתה ט' שהוא כבר יצא מהתחנה. אבל היה סוף טוב, היא תפסה אותו. כי ככה היא, לא משנה איפה תזרקו אותה וכמה קשה יהיה לה, דבר טוב אחד לפחות קורה בחיים המסכנים שלה, היא תמיד מסתדרת. איכשהו, הכל תמיד מסתדר לה. כאילו מישהו שומר עליה מלמעלה.
"היי", טליה חייכה אליה.
"בוקר טוב", דניאל אמרה.
תתני לשנה הזאת הזדמנות, אולי משהו טוב יקרה לך... היא חשבה לעצמה. טליה ודניאל ישבו בתחנה, רואות איך עוד כמה ילדים מגיעים, מורידים את קורי השינה מעיניהם ובעיקר לא מאמינים שהחופש נגמר.
"איך היה בחופש?" טליה שאלה.
"כיף. נגמר מהר מדי", דניאל אמרה.
"בזה את צודקת", טליה אמרה.
מרגע זה לא עברה דקה והאוטובוס הגיע. דניאל מיהרה לעלות עליו ולשבת במקומה הקבוע. כן, אותו מקום מאז כיתה ט', תאמינו או לא. הרי כשמשהו חשוב לה, היא לא מוותרת.
"בוקר טוב", דניאל אמרה לחברתה שישבה גם היא במקומה הקבוע מאז כיתה ט'.
"בוקר", אלונה החזירה לפני שחזרה לשירים שלה.
נו, כל שנה אותו סיפור... דניאל חשבה. כל בוקר כולן עסוקות בפלאפונים שלהן.
דניאל הסתכלה על אלונה ואז הוציאה את הפלאפון והאוזניות שלה.
11 שנים... דניאל חשבה לעצמה, מציירת בראשה את שלושת חברותיה הטובות. הן חברות מאז כיתה א'.

דניאל נכנסה לכיתה. הכיתה הייתה ריקה, לגמרי. גם לא תיקים של בנות.
יופי... דניאל חשבה לעצמה ומיהרה לשולחן מאוד ספציפי. השולחן האחרון בטור שצמוד לקיר מצד ימין.
"שלי", היא חייכה והתיישבה על הכיסא הקרוב לקיר, מניחה את התיק שלה בכיסא השני. היא עצרה את השיר שעדיין התנגן באוזנה והסתכלה מסביב. אחרי כמה שניות היא נשענה על השולחן והמשיכה את השירים.
"דני?" היא שמעה קול.
"יעל!!!" היא קפצה ממקומה ורצה לחבק אותה.
"וואי, התגעגעתי", יעל אמרה.
"גם אני", דניאל החזירה.
"סתיו הגיעה כבר?" יעל שאלה.
"איזה מהן?" דניאל שאלה, ואז, כמו קסם, סתיו נכנסה בדלת.
"סתיווש חומד", דניאל אמרה וחיבקה אותה.
"אבל למה על הבוקר?" סתיו רטנה והתיישבה בשולחן הראשון בטור השני מימין. יעל מיהרה להתיישב לידה.
"עוד יום טיפוסי", דניאל מלמלה.
"מה?" יעל שאלה.
"אמרת משהו?" סתיו שאלה.
"לא", דניאל אמרה. "הפעם לא".
"זה חידוש", סתיו אמרה.
"כן, אולי", דניאל אמרה. לפתע, היא נזכרה במשהו שראתה אתמול והתחילה לדבר, "זה מזכיר לי משהו! אתמול, ראיתי את הסדרה הכי מושלמת שיש ואז...-"
"דניאל! לא על הבוקר", סתיו צעקה.
זה תמיד ככה.
"סליחה..." דניאל אמרה וחזרה למקומה. היא הפעילה את השירים, נשענה על השולחן ועצמה עיניים. היא רק רצתה שהיום הזה ייגמר והיא תוכל לחזור הביתה ולישון.
"קומי!" היא פתאום שמעה קול.
"סליחה?" היא הרימה את מבטה.
"לא שמעת אותי? קומי! זה המקום שלי", הדר אמרה.
"לא!" דניאל אמרה.
"מה זה? תקומי עכשיו", הדר אמרה בכעס.
"זה לא המקום שלך. זה היה המקום שלך, שנה שעברה", דניאל אמרה. "עכשיו אני יושבת כאן".
"קומי", הדר אמרה.
"לא", דניאל החזירה.
הדר צמצמה עיניים והסתכלה על דניאל בשנאה, בעוד דניאל עושה אותו דבר. דניאל התאפקה לא לצרוח עליה.
"קומי!" הדר צעקה.
"אולי שקט?" סתיו ביקשה. "חור בראש עשיתן לי".
הדלת נפתחה וסתיו השניה ונכנסה לכיתה.
"היי סתיו", יעל אמרה.
"שלום לבעלי", סתיו אמרה לסתיו השניה, שעדיין כאב לה הראש מכל הבוקר הזה.
"היי סתיווש חומד", סתיו אמרה בקול שמח מזויף. "עכשיו תגידי להן לסתום", הוסיפה, מסתכלת על הדר ודניאל.
"אני לא קמה מכאן", דניאל אמרה להדר.
"בסדר", הדר אמרה. היא הלכה לשולחן האחרון בטור הקרוב לקיר השמאלי, לא מפסיקה להסתכל על דניאל בגועל, כעס ושנאה. דניאל גלגלה עיניים וחזרה לשירים שלה.
יופי, זאת הולכת להיות עוד שנה מדהימה, מלאה בילדה הנפלאה הזאת: הדר.