למה אני?

פרק 39

הצלצול נשמע ודניאל ידעה שיש לה עוד רבע שעה לחפש את אלכס.
"אני חייבת למצוא אותו..." היא מלמלה בעודה נכנסת לאינסטגרם.
היא כתבה את שמו בשורת החיפוש והסתכלה על הפרופיל הראשון שהופיע, בדיוק אז היא שמעה קול. היא הרימה את מבטה וראתה את מאיה.
"אני הולכת, רגע," היא אמרה ודחפה את כל הציוד שלה לתיק. היא זרקה את תיקה על כתפה הימנית וחזרה לכיתתה. כמובן שכל הדרך היא בהתה במסך הפלאפון. היא נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה. היא הניחה את התיק את השולחן והמשיכה לעמוד. לרגע, היא הייתה בטוחה שהיא רואה את פניו מחייכות אליה מהתמונה והיא נכנסה לעמוד. לא הוא.
"זה לא יעבוד בחיים," היא מלמלה וכיבתה את המסך. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והתיישבה מיואשת.
"הכול טוב?" יעל התיישבה לידה. דניאל רק הנהנה לפני שהורידה את התיק מהשולחן.
"רוצה לעשות משהו בשני?" יעל שאלה.
"כן... רגע..." דניאל חשבה לרגע ונזכרה שאריאל כבר שאלה אותה. דבר נוסף שהזכיר לה את אלכס. אחרי הפגישה איתו אתמול, היא לא ניסתה להתקשר לפיטר.
"יש לי משהו," אמרה.
"אוקיי," יעל אמרה בחיוך והלכה.

פיטר שכב על מיטתו ובהה בתקרה. הוא לא ידע מה השעה, רק שכבר מאוחר יחסית. הוא לא עזב את החדר מהרגע שקם. הוא אפילו החליף בגדים שוב. הוא החליט שאין לו למה לצאת מהחדר, אז אחרי שוויליאם יצא מחדרו, הוא החליף לטרנינג אפור ומשעמם, לפני שנשכב על מיטתו והתחיל בהייה נצחית בתקרה. אף אחד לא חיפש אותו, אפילו לא כשלא הגיע לארוחת הבוקר.
לאף אחד לא אכפת... חשב.
כל חיים שלי שקר...
"הכול היה שקר!" צעק. הוא הרגיש זעם הממלא את גופו השבור. הוא לא בכה. הוא לא רצה. הוא רק רצה לצעוק, לצעוק את נשמתו החוצה. להוציא החוצה כל טיפת קול אפשרית, כדי שלא יצטרך לדבר עם איש יותר לעולם.
"בכי עושה אותך חלש..." הוא לחש לעצמו. הוא יכל לשמוע את קולו המקנטר של וויליאם חוזר על המשפט במוחו. הוא לא שכח כלום. הוא לא שכח איך אחיו התעללו בו בעבר. בתור האח הקטן הוא היה מטרה קלה. השבועיים האחרונים היו שונים, אבל זה קרה רק בגלל התגשמות הנבואה. פיטר ידע שדבר לא השתנה באמת. הוא רק חיכה לראות מתי אחיו יפנו לו את גבם בשנית, מתי הם ישאירו אותו לבד.
"אין לי כוח..." מלמל.
תעשה עם עצמך משהו! צעק על עצמו.
תקום מהמיטה! תחליף בגדים! תעשה משהו משמעותי!
פיטר הרגיש איך הריקנות מחליפה את הכעס. הוא לא כעס יותר, עכשיו הוא כן רצה לבכות. אבל הוא לא הצליח להבין למה.
"חיים בזבל..." מלמל. הוא התיישב והסתכל מסביבו. הוא הרגיש כמו זר בחדרו. כלום לא הרגיש מוכר, הוא לא הרגיש מוגן, ההפך. הוא הרגיש כאילו מתקיפים אותו, כאילו מישהו מסתתר מאחוריו, מוכן לירות. המישהו רק מחכה לפקודה. הוא עצם את עיניו וראה איך המישהו מקבל את הפקודה ומתחיל לירות בו צרור כדורים. אבל כשפתח את עיניו, לא הרגיש דבר. הוא נאנח ונפל חזרה לצורת שכיבה. הוא העביר את הכרית קדימה, כך שתכסה את פניו.
"לילה טוב פיט..." הוא לחש.

בלי להרגיש, ההפסקה נגמרה. דניאל ראתה איך בנות יוצאות ונכנסות בשעה שהצלצול מתנגן ברקע.
"שלום," בטי נכנסה לכיתה. כמה מלמולים נשמעו ותוך כמה שניות כולן ישבו.
כולן הסכימו שבטי היא מורה נחמדה, כמה שמורה יכולה להיות נחמדה, כן? דניאל עדיין התגעגעהלמורה הקודמת שלימדה אותן היסטוריה מלכותית.
"לפני שאני קוראת שמות, מישהי לא הכינה שיעורים?" המורה שאלה. דניאלחייכה בהקלה, יודעת שהיא הכינה אותם. נכון, זה היה לה קשה, בהתחשב בעובדה שהיא לאהצליחה להפסיק לחשוב על אלכס, אבל היא מחקה אותו ממוחה למשך עשר דקות שבהם הכינהאת השיעורים. כמובן שבסוף הוא קפץ חזרה, אבל זה כבר לא היה משנה, כיוון שסיימה.
"מצוין," בטי אמרה בחיוך כשאף אחת לא הצביעה. "מישהי לא הגיעההיום?"
כולן היו.
"איזה יופי, אבל זה ככה רק כי זאת תחילת שנה, נכון?" בטי אמרה, מתכוונתלעובדה שכולן בכיתה עם שיעורים. "תוודאו ששמכן כתוב על הדף ותביאו ליאותו."
דניאל הוציאה מתיקה את השיעורים. אתמול בשיעור, הן קיבלו משימה: לכתוב מכתב למישהוחשוב בארמון. בטי נתנה להן להתחיל לעבוד בערך עשר דקות בסוף השיעור. דניאל, כאמור,סיימה אותו בבית.
היא וידתה ששמה אכן כתוב על הדף, הכניסה אותו לניילונית וקמה ממקומה. בכל צעד היאהרגישה איך הלב שלה נהיה כבד יותר. היא הניחה את המכתב שלה בין שאר המכתבים וחזרהלמקומה. ליבה פעם בחוזקה, עד שהייתה בטוחה שכולן שומעות אותו. היא גם הרגישה שעודרגע הוא יפרוץ החוצה.
אבל לאן ילך? לארמון, לחפש את פיטר שלא ענה אתמול? או לעולם הגדול, לחפש אחר אלכס?
לא! מה את עושה? תשכחי ממנו, הוא רק הסחת דעת... נזפה בעצמה.
היא הסתכלה על בטי וניסתה לשכוח מהכול רק בשביל להתרכז. כמובן שהיא לא הצליחה.
"אלכס!"
"פיטר!"
היא שמעה קולות צועקים במוחה.
"אלכס חמוד..." קול מוקסם אמר.
"אבל פיטר... הוא חלומי!" קול הגיוני יותר אמר.
"אלכס!"
"פיטר!"
הקולות המשיכו להתווכח ודניאל הרגישה שהיא משתגעת.
"את לא מכירה אותו," הקול ההגיוני אמר.
"גם את פיטר לא בדיוק," הקול השני ענה.
"אל תעשי את זה! הוא נסיך! את לא יכולה לפגוע בו!" ההגיוני צעק.
"בדיוק..." קול שלישי הופיע. הקול שמבין. "את לא אוהבת את פיטר, אתאוהבת את הנסיך. את לא איתו כי את רוצה, את איתו כי את מפחדת."
היא הרגישה איך עוד ועוד קולות מצטרפים לוויכוח.
"פיטר מדהים!" אחד צעק.
"כן, הוא נתן לנו כל כך הרבה, בזמן כל כך קצר!" אחר הסכים איתו.
"אבל... אלכס..." קול קטן המשיך להגיד בראשה.
בלונדיני. עיניים ירוקות.
גומות...
"לשניהם יש גומות!" אחד צעק.
"כן, גומות זה לא קריטריון!" עוד אחד הצטרף אליו.
דניאל הרגישה שבא לה לצרוח מרוב ייאוש. היא הרגישה שכל רצונה, היה פשוט לבהותבתקרה ולצעוק את נשמתה החוצה, עד טיפת קולה האחרון.