למה אני?

פרק 31

"בוקר טוב פיטר," וויליאם אמר כשפיטר נכנס לחדר האוכל."בוקר," הוא מלמל בעודו מתיישב במקומו. הוריו לא היו בחדר האוכל, הוא היה שם רק עם אחיו. היו בקרים כאלה, ערבים כאלה וארוחות צהריים.

לא היה נדיר שהמלך והמלכה היו עסוקים בכל בניהול הממלכה ושקועים בעבודתם יותר מדי, עסוקים אפילו בשביל לאכול בצורה נורמאלית או להיות עם ילדיהם. אבל זה היה דבר רגיל וחמשת האחים אפילו הצליחו להבין. כי, בסופו של דבר, לנהל ממלכה קטנה זה דבר אחד, אבל הם היו השליטים של כל היקום!
נכון, הייתה להם עזרה רבה. בכל כוכב היו ממונים, כגון ראשי ממשלות ונשיאים, דוכסים ורוזנים, אבל עדיין הרבה מהעבודה הייתה שלהם. הרי כל האחריות הייתה שלהם.
פיטר מצא את עצמו מהרהר הרבה במחשבה האם כל זה שווה. האם שווה לעבוד כל כך קשה? למרות העושר, המשרתים וזה שכולם עושים מה שאתה רוצה רק כי ביקשת, או יותר נכון פקדת. מהיום שהוא הבין שהוא יהיה המלך, הוא שקע במחשבה הזאת יותר ויותר מיום ליום.
"בתיאבון, אחיי היקרים," ג'יימס אמר בעודו דוחף לפיו פנקייק.
אדוארד צקצק ומשך את שיערו המעט ארוך אחורה. פיטר, וויליאם וג'יימס תמיד המליצו לו ולאדמונד להסתפר. "הוא לא ארוך..." הם נהגו לומר.
"רוצים לעשות משהו מעניין היום?" וויליאם שאל.
"כמו מה?" פיטר שאל.
ג'יימס מלמל משהו לא ברור בגלל כמות האוכל שדחס לתוך פיו.
"מה?" וויליאם הסתכל עליו במבט מבולבל.
"אמרתי..." ג'יימס בלע את כל האוכל. "שאפשר לדבר על החתונה שלך."
"עזוב אותי," פיטר הניף את ידו בביטול, "זה עוד רחוק."
"אולי," וויליאם אמר לפני שלגם מהשוקו שלו.
"אחי, אתה בן עשרים כבר," ג'יימס אמר.
"אל תתחיל איתי שוב," וויליאם אמר, מודע לכוונות אחיו.
"כאילו... פיטר לא שותה שוקו," הוא המשיך.
פיטר הסתכל על הכוס שלו. בגלל שהמקומות היו קבועים, אז המשרתים הניחו בבוקר בכול מקום כוס עם תכולה מתאימה.
אנה שתתה קפה שחור, מארק ושאר הבנים נס קפה. רק וויליאם, הבן הבכור, עדיין אהב שוקו בבוקר.
כן, גם אחיו שתו פעם בכמה זמן שוקו במהלך היום, אבל זה לא קרה לעיתים דחופות. הם אהבו לשתות קפוצ'ינו, מילקשייק בכל הטעמים, ולפעמים הם ערבבו אבקות שונות של שתייה ובדקו מה הטעם.
"אם אני רוצה לשתות שוקו, אני אשתה," הוא אמר בדרמטיות, מנסה לחקות את ג'יימס.
"אם זה היה אמור להישמע כמוני, אז עזוב, וותר ופרוש לדוקים," ג'יימס אמר לפני שלקח עוד ביס גדול מתכולת הצלחת שלו, שעכשיו כבר הייתה ריקה.
"מה נעשה?" אדמונד ניסה לעצור את השיחה מלהידרדר למקומות נמוכים יותר מרמת הנחמדות של בלייק.
"אני בעד שנשגע את בלייק," אדוארד הציע.
"טוב, זה תמיד כיף," חיוך שטני עלה על שפתיו של וויליאם.
"כן..." פיטר אמר עם חיוך זדוני לא פחות.
"אז, אחים יקרים, מה נכריח אותו לעשות היום?" ג'יימס שאל ברצינות רבה, כאילו הם מדברים על רשימות תקציב.
"מילקשייק? שוקו? ריקוד הרובוט?" אדוארד התחיל להציע דברים.
"כל התשובות נכונות?" פיטר חתם את רשימתו של אדוארד.
"בינגו," וויליאם אמר. מרגע זה, אפילו ג'יימס שכח מהאוכל. כל מה שהיה בראשם של החמישה, היה איך לעצבן ולשגע את בלייק. אחרי כמה דקות, הם גם היו מוכנים לפעולה.

"ישפה אבק!" בלייק צעק על אחת המשרתות שעבדה במטבח. כמה מהאחרות הסתכלו עליהברחמים ובידיעה שלא יוכלו לעזור לה.
"מסכנה," מרי אמרה לשאר הבנות. הם סידרו את ארון הצלחות וארון הכוסותוניקו במקביל כמה מדפים שהיו ליד.
"נמאס לי שהבלייק הזה חושב שהוא מקסימום אחד הנסיכים," מאיה, בחורה בתעשרים ושתיים, התלוננה בעודה מנגבת כוס זכוכית.
"כן. מי הוא חושב שהוא?" מרי אמרה והכניסה עוד צלחת לארון.
הבנות ניסו לא לבלוט מעבר לתחום שני הארונות, כדי לא לתת לבלייק סיבה לצעוק עליהן.
"כל יום בא וצועק עלינו, נמאס לי ממנו!" מאיה אמרה.
"ובלי סיבה עוד," מרי הוסיפה.
"אני רוצה שמישהו ילמד את האפס הקטן לקח..." מאיה צמצמה את עיניה בכעס.אם מבטים יכלו להרוג, בלייק כבר מזמן היה מת. רק מבטה של מאיה היה הורג אותו אלףפעמים.
אני רוצה ללמד אותו לקח... מרי חשבה.
היא בדקה שהצלחת שהחזיקה נקייה לגמרי לפני שהכניסה אותה לארון.
"אני היועץ לעתיד..." סטפני, בחורה בת עשרים ושלוש, חיקתה את בלייקוגרמה לשאר הבנות לצחוק. הן ניסו לצחוק כמה שיותר בשקט, כדי שלא ישים לב.
"מהר יותר!" בלייק צעק. אנסטסיה, מי שצעק עליה קודם, התקרבה לחמשת הבנותהאחרות. "קדימה, אני רוצה לראות את ההשתקפות שלי ברצפה!"
"כן המפקד," סטפני מלמלה.
"שלום בנות," וויליאם נכנס למטבח.
"הוד מעלתו," הבנות השתחוו קלות, בעוד בלייק רק הסתכל עליו והנהן.
"אתן משוחררות," אמר לבנות. הן חייכו והניחו הכול, מוכנות לצאת.
"מה? לא!" עיניו של בלייק נפתחו והוא העביר מבטו מהנסיך לבנות.
"מצטער, אבל פקודה שלך לא שווה כלום מול שלי," וויליאם אמר בחיוך."צאו בנות."
כשכל הבנות יצאו וויליאם הסתכל על בלייק, שעדיין היה המום ממה שקרה.
"אבל... אבל, אבל ל...מה? למה?" הוא מלמל מהר.
"מה אמרת? לא הבנתי," וויליאם צחק עליו.
"אני פשוט אלך," בלייק הכריז.
"לא," וויליאם אמר, אבל בלייק התעלם ממנו והתקדם לדלת. לפתע, הוא נעצר,רגליו לא זזו. הוא הרגיש כוח שמושך אותו אחורה. הוא נפל על הרצפה ליד וויליאם.
"אמרתי לך..." וויליאם התחיל, מרים את בלייק, "לא ללכת.נכון?"
בלייק הסתכל על וויליאם ונשם עמוק. "שחרר אותי."
"ויש לו חוצפה, אנשים!" וויליאם קרא לפני ששחרר את אחיזתו בנער.
"אני החצוף?!" בלייק שאל בכעס. הוא שמע צעדים וראה את שאר הנסיכיםנכנסים.
"כן," ג'יימס אמר.
"ראיתם בנים, הוא מודה בזה," פיטר אמר.
"ברשותכם, אני אלך לחדרי," בלייק אמר.
"מי אמר שאנחנו מרשים לך?" אדמונד שאל.
"חמוד, הוא מסיק מסקנות," אדוארד אמר וגיחך.
"מה אתם רוצים?" בלייק שאל. הוא הסתכל על האחים ובחן אותם. הוא ראה אתעיניו הירוקות של וויליאם מתרחבות וגיחוך קל ברח מפיו.
"הו, בלייקי-בלייק," ג'יימס אמר ונתן לו מכה בכתף. בלייק הרגיש כאב קל,אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא רצה שהם ידעו שכואב לו.
"אני יכול לעזור?" בלייק החליט פשוט לשתף פעולה בתקווה שישחררו אותוכבר.
"הו בלייק, אין לך מושג כמה אתה יכול לעזור לנו," ג'יימס אמר. חיוךהתפשט על פניהם של האחים. פיטר הכניס את ידו לכיס הז'קט שלו ואחז בפלאפון, מוכן לפעולה.