למה אני?

פרק 12

פיטר שיחק בפלאפון שלו. מאז השיחה בסלון, אף אחד לא ממש דיבר עם אף אחד. אפילו לא ההורים שלהם. היה מתח לא נעים באוויר. אבל מה אפשר לעשות? אלה החיים.
דפיקה נשמעה על הדלת.
"כן," פיטר אמר, שקוע עדיין במשחק. הוא לא יודע כמה זמן שיחק, אבל זה היה הרבה. מה שבטוח, הוא עומד לשבור שיא, ולא רק שלו.
"אדוני," מרי נכנסה לחדרו, "אמא שלך ביקשה שתבוא לחדר הישיבות הראשי בארמון. היא אמרה שזה דחוף, אדוני."
"אני בא," פיטר אמר, עדיין שקוע במסך. מרי לא ידעה מה לעשות ולבסוף החליטה לסגור את הדלת ולעבור לחדר הבא. ככה היא עברה בכל החדרים, עד שהגיעה לחדרו של ג'יימס.
אל תהי מגוחכת, הוא נסיך ואת משרתת... היא חשבה.
ידה נגעה בדלת, עדיין לא מעזה לדפוק.
את סתם משלה את עצמך, זה מקרה אבוד מראש... אמרה לעצמה.
היא בהתה בדלת, לא מסוגלת לנקוש. מאז השיחה בסלון, כל אחד הסתגר בחדרו. אפילו אדוארד ואדמונד לא דיברו. גם הם, כמו כולם, הסתגרו כל אחד בחדרו. אף אחד לא ידע כמה זמן באמת עבר מאז, אבל הם שיערו שהרבה.
מרי נשמה עמוק לפני שדפקה.
"כן?" נשמע קולו של ג'יימס. מרי פתחה את הדלת והסתכלה מסביב. טלוויזיה שטוחה בגודל בינוני שנמצאת מול מיטה זוגית גדולה. מרי רק יכלה לדמיין כמה היא נוחה.
"היי," ג'יימס חייך אליה. הוא שכב על המיטה וראה טלוויזיה. מה עוד אפשר לעשות אחרי שמגלים שלא תהיה מלך? אולי ללכת למשרתת שאתה מאוהב בה כבר שנתיים, מגיל שבע עשרה, החמודה והמצחיקה הזאת, אבל פשוט אין לו אומץ.
"המלכה קוראת לך ל...חדר הי... הישיבות ה... הראשי בארמון," מרי אמרה. היא לא יכלה לשלוט על עצמה. היא כל כך אהבה את הנסיך, שהיה קשה לה לנשום בסביבתו.
"אני בא," ג'יימס כיבה את הטלוויזיה. הוא קם בקפיצה וחייך את מרי.
"כן... אני... אני א...ל... אלך עכשיו," מרי אמרה. "כן, אני אלך עכשיו."
היא הרגישה כמו סתומה.
יופי, מטומטמת! היא נזפה בעצמה.
עד מהרה כל המשפחה התכנסה בחדר הישיבות הראשי בארמון.
"לפני האוכל," אנה התחילה והסתכלה על פיטר, "יש נושא שצריך לדבר עליו."

"חכי!" דניאל תפסה את זרועה של אריאל בחוזקה ומשכה אותה אחורה. היא הלכה אחורה ומשכה אותה אחריה.
"מה?" אריאל שאלה. דניאל התעלמה מהמבט של האנשים והשוטרים ומשכה את אריאל מחוץ לתחנה.
"אני לא יכולה," דניאל אמרה.
"מה?! דניאל, לא שוב!" אריאל כעסה. היא באמת רצתה לסיים עם זה כבר.
"אריאל, זה מרגיש לי לא נכון. כל כך לא נכון," דניאל אמרה.
"טוב, אז תסתדרי לבד, כי אני בחוץ!" אריאל אמרה. היא השתחררה מאחיזתה של דניאל והתרחקה משם.
"רגע!" דניאל צעקה, כנראה יותר מדי בקול, כי כמה אנשים שהיו באזור הסתכלו עליה. חוץ מאריאל, היא פשוט המשיכה ללכת.
דניאל הרגישה קצת מושפלת, כאילו היא עשתה מעצמה צחוק הרגע.
מה אני אעשה? היא חשבה.
אני לא יכולה ללכת לשם לבד, או ללכת בכלל. אני לא יודעת מה לעשות!
דניאל הרגישה כל כך אובדת עצות, כל כך אבודה. מה היא צריכה לעשות? מה אפשר לעשות בכלל במצב כזה? היא נאנחה והסתכלה על התחנה.
אולי בכל זאת? חשבה.
לא! תשכחי מזה, צאי מהסרט.
היא התחילה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס, עד שהיא חשבה לרגע, בדיוק, צריך לצאת מהסרט. צריך לשחק אותה מישהי... ללכת למשטרה זה הפתרון!
רגע, אפשר בכלל להתלונן על כזה דבר?
"רגע, אפשר להתלונן על זה בכלל?" היא נעצרה לפתע.
אחרי חשיבה קצרה, היא החליטה פשוט לא לעשות כלום. היא דחפה את השרשרת לכיס והמשיכה בדרכה לתחנת אוטובוס.
"היי," היא אמרה לאריאל. אריאל הסתכלה עליה ונאנחה.
"מה יהיה איתך?" היא שאלה. בתגובה, דניאל רק משכה בכתפיה.
"טוב, לא חשוב," אריאל נאנחה בשנית. "העיקר שתסגרי על עצמך כבר ו... לא יודעת! תעשי משהו עם החיים שלך."
תעשי משהו עם החיים שלך
מרגע זה, דניאל הבינה שהיא לא תשכח את המשפט הזה כל כך מהר. בלי להתכוון בכלל, אריאל נתנה לחברתה שיעור חשוב לחיים. אולי החשוב ביותר. ואולי, רק אולי, דניאל תעשה סוף כל סוף בחירה נכונה- תפסיק לברוח ולהתחבא מהחיים.
דניאל הנהנה וחזרה שוב על המשפט בראשה.
בחיים אפשר לצעוד כמנצחים, כמובילים, אבל אם נופלים, מוותרים, כדי שאחרים יסחבו אותנו עד סוף המסלול, צריך לקחת בחשבון שבשלב מסוים, כשמישהו יעזוב, כבר לא יהיה מישהו אחר שיסחב אותך. וכשזה זה קורה, אתה יכול להאשים רק את עצמך שאחרים דורכים עליך. מי שנופל בכוונה, צריך לקחת בחשבון שירמסו אותו בדרך. אז ברגע זה, דניאל החליטה לאחוז במושכות. והפעם, לא לשחרר. היא החליטה לתפוס סוף כל סוף שליטה בחיים שלה. הפעם, היא תצעד כמובילה והעולם, במקום לסחוב אותה, יובל אחריה.