למה אני?

פרק 32

המורה נכנסה לכיתה. עיניה של דניאל נפתחו וליבה דפק כמו משוגע. ברגע שהיא ראתה את המורה, היא נזכרה בדבר אשר שכחה.
היא לא הפסיקה לנזוף על עצמה במוחה, כאילו צועקת את השאלה אלפי פעמים בשניה. היא לא יכלה להפסיק לשאול את עצמה למה לא הכינה שיעורי בית. הרי היה לה זמן אחרי העבודה, אבל היא פשוט שכחה, כמו תמיד. ואז, כשסוף סוף נזכרה, פיטר התקשר. היא רצתה לעשות את השיעורים, באמת רצתה, אבל כשפיטר התקשר היא פשוט שכחה מהכול. הם דיברו שעות, על איך היה היום, תוכניות למחר. הם קבעו להיפגש אחרי השיעור האחרון של דניאל בארמון.
ככה הם דיברו, עד שהשעה הייתה אחת בלילה. דניאל כבר לא יכלה לעשות את השיעורים גם אם זכרה. אבל איך היא הייתה יכולה להגיד לו לא? לחבר שלה?
לנסיך?
"בוקר טוב בנות," המורה אמרה במהירות. "להוציא שיעורי בית."
דניאל בלעה את רוקה והתיישרה במקומה. היא הודתה באותו רגע שהיא יושבת בסוף, ככה אולי המורה לא תשים לב אליה והיא תצא מזה בשלום.
היא הוציאה את הדף הריק שלה והסתכלה על השאלות. חמש בצד אחד ושש בצד השני.
המורה התחילה לבדוק את השיעורים, מבקשת מבנות אקראיות לענות. דניאל עקבה אחר התשובות והשלימה, כותבת את התשובות הנכונות בדף.
אחרי ששני צדי הדף היו מלאים, דניאל הייתה מלאת הקלה שהמורה לא ביקשה ממנה לענות.
הכול תמיד מסתדר בסוף... היא חייכה.
"לפתוח מחברות," המורה אמרה. היא הוציאה טוש מהתיק והתחילה לכתוב על הלוח.

"דניאל, אנחנו הולכות לקניון, רוצה לבוא?" אלונה שאלה בשעה שדניאל הרימה את הכיסא על השולחן.
"סליחה, אבל אני לא יכולה," דניאל אמרה והרימה את התיק שלה, זורקת אותו על כתפה הימנית.
"בזמן האחרון את נעלמת כל הזמן," אלונה אמרה בחשדנות.
"מצטערת, אבל תלכו אתן, אולי בפעם אחרת," דניאל אמרה. היא לקחה את הפלאפון שלה שהיה מונח את השולחן והכניסה לכיס.
"טוב," אלונה מלמלה והתרחקה ממנה. דניאל הסתכלה על אלונה יוצאת עם הסתוויות מהכיתה ורצון קטן להצטרף אליהן התגנב אל ליבה.
לא! היא ניערה את ראשה.
קבעת תוכניות, את תעמדי בהן...
היא הרימה את הכיסא הנוסף על השולחן והתקדמה לכיוון הדלת.
היא שמעה את הרעש ששאר הבנות בכיתה עשו. היא פשוט עמדה ליד הדלת הפתוחה והסתכלה החוצה.
היא רק חשבה על היום שבו כולם יגלו. הרי סוד כזה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.
אני אהיה מפורסמת? חשבה.
אני אהיה מפורסמת!
דניאל עדיין לא החליטה אם זה דבר טוב. היא יצאה מהכיתה וכיווצה את גבותיה בעודה חושבת.
אוי לא, אני אהיה מפורסמת... היא נעצרה.
כולם יעקבו אחרי כל צעד שלי, כל דבר מביך, הכול...
היא התקרבה לקיר ונשענה עליו, מניחה את ידיה על פניה בתסכול.
"לא," היא מלמלה. "למה? מה עשיתי?"
היא לא יכלה להפסיק לחשוב על למה דווקא היא. למה מכל הבנות ביקום, הנסיך בחר בה?
היא הסתכלה קדימה ונשמה עמוק לפני שהמשיכה ללכת, מקווה שאף אחד לא הבחין בה כשנשענה על הקיר.
היא הגיעה לשער כשהרגישה רטט מכיסה.
"הלו?" היא ענתה.
"היי, אני יודע שקבענו, אבל עדיף שלא תבואי," פיטר אמר.
"למה?" היא שאלה.
"אל תגיד..."
"תסביר..."
"תגיד לה..."
"אל תבטל!"
דניאל שמעה כמה לחשושים מהצד השני.
"פיטר? אתה שם?" היא שאלה.
"כן, סליחה, פשוט אחים שלי... לא חשוב," פיטר אמר. "בקיצור, קרה משהו ואת לא יכולה לבוא."
דניאל שמעה כמה קולות מוזרים, כאילו הפלאפון עובר ממקום למקום.
"בקיצור דניאל, תדברו אחר כך, כי הוא עסוק," היא זיהתה את קולו של וויליאם.
"טוב," היא אמרה.
"ביי!" היא שמעה את כל חמשת הבנים לפני שהשיחה נותקה.
"בסדר..." היא מלמלה והכניסה את הפלאפון חזרה לכיס. "זה היה מוזר."
היא החליטה ללכת לקניון ולפגוש שם את הבנות.
זה טוב לנקות את הראש... חשבה.
היא התחילה ללכת לכיוון הקניון. מחשבות על השיחה התחילו להציף אותה.
מה כבר יכול היה לקרות?
די, אל תחשבי, עזבי את זה... החליטה.
אם זה היה משנה, היו אומרים לך...
היא המשיכה ללכת, דוחפת בכוח את המחשבות. היא לא רצתה לחשוב על זה, היא לא רצתה להיות חטטנית. אבל הסקרנות שלה הייתה חזקה מדי.
אני חייבת לדעת... חשבה.
אחרי כמה דקות היא נעמדה בכניסה לקניון. היא התקשרה לאלונה וביקשה שיחכו לה. כשאלונה שאלה מה קרה, דניאל פשוט אמרה שהתוכניות התבטלו, בלי פירוט יתר. בכל מקרה הבנות לא ידעו כלום. רק אריאל ידעה. כן, זה היה הסוד הקטן שלה.