פרק 22

2K 195 7
                                    


השעה הייתה שלוש בצהריים. הייתה הפסקה.
רק שעתיים מתמטיקה ועפתי מכאן ישר לעבודה... דניאל אמרה לעצמה.
היא העדיפה בבירור את העבודה על הלימודים. היא באמת נהנתה שם והיה לה כיף. וכמובן, אסור לשכוח את העובדה שבפעם האחרונה נער מוזר, שהוא כנראה נסיך או לפחות קשור אליו, הגיע לשם והביא לה שרשרת. כנראה מזהב אמיתי.
דניאל סרקה במבטה את כל הבנות. היא לא הייתה רעבה, סתם משועממת. מאיה נכנסה לכיתה והניפה את שיערה הבלונדיני אחורה. היא ניגשה לעדי והראתה לה את הפלאפון שלה.
"די..." נשמע מכיוונן.
מאיה נשענה על אחד השולחנות והסתכלה סביב, בעוד עדי עדיין מתעסקת עם המכשיר שלה. מבטיהן הצטלבו. העיניים החומות לירוקות.
מאיה הורידה מבטה לציפורניה. לק ורוד כיסה אותן.
דניאל ראתה את שפתיה של עדי זזות ולאחר מכן של מאיה. הן דיברו בניהן וכל מה שדניאל הבינה, זה משהו שקשור לחבר של מאיה.
דניאל אהבה להשקיף על החיים מהצד. לראות איך העולם מתנהל. איך האנשים בו מתנהלים. היא הסתכלה על בנות שעמדו ליד הקיר עם השקע, מתווכחות מי תטעין. בצד השני, שלוש בנות שבוהות במסך מרותקות, אולי רואות סרט. היא עברה אחת, אחת מנסה לקרוא שפתיים. אם היא קראה נכון, למיכל יש תור לרופא שיניים היום.
היא חזרה להסתכל על מאיה. היא כבר מזמן עזבה את ציפורניה ועברה להתעסק עם שיערה. הוא לא היה חלק לגמרי אבל גם לא מתולתל. הוא היה איפשהו באמצע. חצי השיער שלמעלה היה חלק והחצי השני, למטה, היה גלי. ממש בקצה, היו תלתלים שדניאל תמיד החשיבה כמוזרים. ובכלל, השיער של מאיה היה כחידה בעינייה. היא לא ידעה אם כך נולדה, או אם זה משהו שעשתה, או אם בכלל גם וגם. מה שבטוח, היא לעולם לא תשאל. טוב לה ככה, במצב הזה. בלי אויבים, סתם להיות ב"סבבה" כזה עם כולן. מה רע?
רק כאשר נשמע הצלצול, דניאל הבינה שהעבירה את עשר הדקות האחרונות בבהייה על שאר הבנות.
היא הכניסה את הקלמר חזרה לתיק ומיהרה לצאת מהכיתה, שלא תאחר לשיעור.

"לפתוחבעמוד שלושים," המורה אמרה. היא פתחה בעצמה בעמוד, הוציאה טוש כחול מהתיק והתחילהלכתוב משוואות על הלוח.
זה יהיה פשוט כיף... דניאל חשבה.
כמובן, כמו כל תלמיד נורמאלי ושפוי, היא לא סבלה מתמטיקה. היא רק רצתה לסיים עםזה, מה שיקרה בקרוב מאוד.
בעוד המורה כותבת ומדברת, מחשבותיה של דניאל נדדו לפיטר, השרשרת, החיים.
אבל למה? למה אני? למה מכל הבנות בפלנטה, דווקא אני? היא חשבה.
מה יש בי שאין באף אחת אחרת?
היא באמת לא הצליחה להבין את זה. למה דווקא היא.
יצא לה לתהות כמה פעמים האם באמת מדובר במתיחה. כי אם כן, זאת פשוט מתיחה אכזרית.
"סליחה על האיחור," ליאור נכנסה לכיתה.
"יש לך אישור?" המורה שאלה.
"לא, אבל באמת שלא שמתי לב. חיממתי אוכל ועד שהיה מוכן, נגמרה ההפסקה,"ליאור אמרה.
חשבתי שאמרת שלא שמת לב... דניאל חשבה.
"נו, באמת. זה תירוצים של כיתה א'," המורה אמרה. "תצאי בבקשה,תחזרי לשיעור השני."
"טוב," ליאור אמרה בשקט לפני שיצאה.
"יופי, אז עכשיו בלי הפרעות, מה כתוב במשוואה הראשונה...-"
"שלום," הרכזת של השכבה נכנסה, קוטעת את המורה.
כנראה היקום מנסה לשלוח לך סימנים שלא כדאי שתלמדי היום... דניאל חשבה.
"דניאל, את יכולה לבוא איתי רגע?" הרכזת אמרה. דניאל הסתכלה עליה לאמבינה.
"ט... טוב," היא אמרה לפני שאספה את דבריה ויצאה מהכיתה עם הרכזת.
"בואי," הרכזת אמרה. הן הלכו עד שהגיעו למשרד של המנהלת. מקום שדניאל לאהייתה בו באמת. היא רק ידעה איפה זה.
"תיכנסי," הרכזת אמרה.
"ה...כול בס... בסדר?" דניאל שאלה בחשש.
"כן, רק תיכנסי," הרכזת אמרה. "מישהו צריך לדבר איתך."
דניאל נשמה עמוק ונאנחה לפני שנכנסה. היא הייתה המומה. שוק חייה. התקף לב מוקדם.
"היי," פיטר אמר.
"זה... זה היית אתה, נכון?" דניאל שאלה, מסתכלת על הנסיך המומה,ואז מיד על השרשרת כדי להבהיר את כוונתה.
"כן," הוא אמר. "מצטער לא התכוונתי ל... להלחיץ אותך."
הרכזת והמנהלת בהו, עדיין קצת בשוק, בנסיך שהגיע במיוחד לבית הספר הזה וביקש לדברעם דניאל.
"אנחנו יכולים קצת... פרטיות?" פיטר ביקש.
"מה? ב...רור, ברור," המנהלת גמגמה וקמה ממקומה.
"אנחנו בחוץ," הרכזת אמרה, כבר מודעת למה שקורה ומבינה, אבל עדיין בשוקקטן. ובקשר למנהלת, אף מילה שבעולם לא הייתה מצליחה לתאר את מה שעבר עליה. ההלם,השוק, התדהמה, וכל מני מילים נרדפות שכאלה. אפילו כאלה מילים אין מספיק!
צריך להמציא מילה חדשה- "מצופלצת", "מצופלת", מפוצצת"?
"מוצפת"!
אכן כן, היא הייתה פשוט מוצפת רגשות, מידע, חוסר הבנה, חוסר יכולת קליטה.
היא יצאה ביחד עם הרכזת מהמשרד, עדיין לא מאמינה שהיא הייתה במשרד עם נסיך!
"מה... מה אתה... רו...צה, רוצה ממני?" דניאל גמגמה.
"את לא נשמעת כל כך מרוצה," פיטר אמר.
"כי אני לא!" דניאל הודתה. אחר כך הרגישה שענתה בחוצפה ומיהרה להוסיף,"כלומר, אני רק מבול... סליחה אדוני."
"אל תצטערי, זאת אשמתי," פיטר אמר.
"אני רק יכולה לשאול שאלה?" דניאל שאלה.
"ברור," פיטר ענה, "עד חצי המלכות," צחק, למרות שהיא אינה הבינה כלל את הבדיחה, כיוון שאינה מודעת עדיין למתרחש.
דניאל עצמה עיניים, נשמה עמוק ושאלה: "למה אני?"

למה אני?Where stories live. Discover now