למה אני?

פרק 17

פיטר נשכב על הספה. הוא כבר מזמן לא התייחס לטלוויזיה, הוא אפילו לא ידע על איזה ערוץ היא, או מה משודר. הוא אפילו לא שם לב לשפה!
"פיטר? לא ציפיתי למצוא אותך רואה את ערוץ ההיסטוריה הסיני בשעה שמונה וחצי בבוקר," מארק נכנס לסלון. "או בכלל."
"היי אבא," פיטר אמר לפני שהתיישב. אביו התיישב לידו והסתכל עליו לא מבין, מחכה להסבר.
"אוכלים?" זה כל מה שפיטר אמר.
"כן, עוד מעט," מארק אמר. פיטר הנהן וקם מהספה. "חכה רגע."
"מה אבא?" פיטר הסתובב אל אביו.
"הכול בסדר?" מארק קם והסתכל על בנו.
"איך אמא אומרת? הכול מהמם עם תותים וקצפת," פיטר אמר, בברור מודאג מדבר מה.
"פיטר, דבר אליי," מארק הניח את ידו על כתף בנו.
"סתם... חשבתי על... מה אם היא לא ת...רצה ל... לא יודע," פיטר גמגם.
"מי זאת היא?" מארק שאל.
"היא נו..." פיטר אמר.
"הבחורה מהנבואה?" מארק שאל. פיטר רק הנהן כתשובה.
"מה אם היא לא תרצה ל... אתה יודע," פיטר אמר.
"מה? להתחתן איתך ולהיות המלכה? לא נראה לי שהיא תוותר על זה," מארק אמר.
"זה לא פייר," פיטר אמר.
"מה? מה עכשיו?" מארק שאל.
"אף אחד לא הולך לשאול אותה אם היא רוצה ל...להתחתן איתי. לעבור לארמון. להיות מלכה! נכון? אתם פשוט הולכים לעקור אותה מהבית שלה. אני אפילו לא יודע בת כמה היא!" פיטר אמר.
"פיטר, אתה בן שבע עשרה, יקחו לפחות שנתיים עד שתתחתנו. אבל בשנתיים האלה, כן, היא תגור פה, תכירו אחד את השניה, תלמדו איך לנהל את הממלכה. ואז, תתחתנו ונכתיר אתכם בחתונה," מארק אמר.
"ואם היא לא רוצה? אי אפשר להכריח אותה!" פיטר המשיך להתעקש.
"תקשיב, הנבואה הייתה ברורה מאוד! כל בן מקבל שרשרת, היא תעזור לו למצוא מישהי, המישהי שתתחתן איתו, ורק הבן שימצא אותה יהיה המלך ולאו דווקא הבכור. כשהיום הזה יגיע, שאר השרשראות ייעלמו ותישאר רק אחת, שתהיה אצלה. סוף הסיפור," מארק אמר. פיטר השפיל מבט.
"אתה יודע משהו?" מארק שאל.
"רק משהו אחד? אני יודע הרבה דברים," פיטר גיחך.
"אל תתחכם," מארק אמר.
"נו...?" פיטר אמר.
"תמיד הייתה לי תחושה שזה יהיה אתה," מארק הודה.
"באמת? אני? למה? אני הכי קטן," פיטר אמר. "תמיד חשבתי שזה יהיה דווקא וויליאם."
פיטר מעולם לא האמין בעצמו. הוא עדיין לא האמין שזה קרה, הוא רק חיכה שיגידו לו שעבדו עליו וזאת לא באמת היא. או שזאת כן היא, אבל וויליאם מצא אותה קודם והחליט לעצבן אותו קצת.
"לא יודע, תחושה," מארק אמר. "אולי זה קשור לעובדה שהנבואה הופיעה ביום שנולדת."
"אולי לא נדבר על זה? בוא פשוט נלך לחדר אוכל," פיטר אמר לפני שיצא מהסלון.
"אתה בא?" מארק שמע את קולו המתרחק של בנו.
"אני בא," הוא אמר לפני שיצא גם הוא.

פיטרנכנס לפני אביו והתיישב במקומו. כמובן שאחיו הסתכלו עליו. חלק בכעס, חלק בקנאה,חלק סתם בחוסר אמונה. אבל דבר אחד היה ברור, כולם בהלם מזה שדווקא הבן הקטן, הואזה שיהיה המלך.
"אפשר להפסיק עם זה? אני לא מלך!" פיטר אמר. נמאס לו מהמבטים.
"עדיין," וויליאם אמר. הוא הסתכל על אחיו הצעיר במבט שנאה.
"מי אמר שאני רוצה להיות בכלל מלך..." פיטר מלמל, אבל משפחתו הצליחהלהבין.
"מה אמרת?" אנה שאלה.
"אז המלוכה עוברת אליי?" וויליאם שאל.
"המלוכה לא עוברת לאיש! אנחנו לא, ואני חוזרת, לא מתעסקים עם היקום.זה הגורל של פיטר. הוא יהיה המלך," אנה אמרה.
"אבל הוא אפילו לא רוצה!" אדמונד אמר.
"מה זה משנה? ככה או ככה אתה לא תהיה המלך," ג'יימס אמר.
"נכון, אם כבר המלוכה תעבור אליי. אני הבכור, אני צריך להיותהמלך. זה היה אמור להיות הגורל שלי," וויליאם אמר, נגיעות כעס ושנאהנשמעו בקולו.
"אמור זה שם של דג," פיטר אמר.
"כמוך?" וויליאם אמר.
"מה הקשר?" פיטר שאל.
"אתה שתקן!" וויליאם צעק וקם מכיסאו בתנופה. הכיסא עף לקיר והתנפץ. כיסאמעץ מכושף, עם משענת עשויה זהב טהור. כיסא כזה מאוד כבד.
"איך תנהל ממלכה?! איך תנאם? תדבר? תנהל ישיבות?!" וויליאם המשיך,"תנהל משהו?! אתם באמת מצפים ממנו לשלוט על כל היקום? רק בגלל שרשרת זהבמטופשת?!"
בשלב הזה, וויליאם כבר נהפך אדום יותר מאש של דרקון אדום. או אפילו יותר אדוםמהדרקון עצמו.
"שקט!" אנה צעקה.
"הוא ילד!" וויליאם צעק. "הוא לא יכול...-"
"הוא הנבחר!" מארק קטע אותו.
"הוא לא יכול להיות," וויליאם אמר בטון שקט יותר.
"מה לעשות? זה המצב. תתמודד," אנה אמרה.
"אני לא רוצה להתמודד," וויליאם אמר וזרק לפיטר עוד מבט שנאה. "אניבחדר."
"מה יהיה?" אנה נאנחה ונשענה על מארק.
"יהיה בסדר," הוא לחש לה.
יופי, איזה כיף לי, ממש תענוג להיות יורש העצר... פיטר חשב.
אחרי זה, לאף אחד כבר לא היה תיאבון.