למה אני?

פרק 28

דניאל נכנסה לכיתה והלכה למקומה. היא הייתה מופתעת לראות שם ערמה של תירס ומלפפונים רקובים על השולחן.
"מה לעזאזל?" היא מלמלה. היא הניחה את תיקה על אחד הכיסאות שליד השולחן. שניהם היו מונחים על הרצפה, למרות שהרימה אותם בוודאות אתמול. היא הבינה שאחרי שהלכה, מישהו נכנס לכיתה והוריד את הכיסאות כדי לפזר את המיצג הזה על שולחנה. למרות שאם גם הכיסאות היו מלוכלכים, דניאל הייתה יותר מבואסת.
"מזל..." היא לחשה כשהבינה שזה עלול היה לקרות. היא ניסתה לחשוב על מה שהתרחש שם, על מי יכל לעשות לה דבר שכזה.
היא פתחה את התא הראשון בתיקה והוציאה משם חבילת טישו.
פעם ראשונה שאני מודה על צינון... היא חשבה.
דניאל התחילה לנגב את השולחן. היא רצה לפח כמה פעמים והמשיכה לנקות עד שלא היה שום זכר למה שהיה על שולחנה, או רק כמעט. לא ראו כלום, אבל הריח נשאר. ריח מוזר של ריקבון. דניאל שיערה שכנראה מי שעשה זאת, שפך עוד משהו על השולחן. כנראה סתם נוזל מסריח, אולי של אוכל רקוב.
"אוף," דניאל נאנחה והחזירה את חבילת הטישו לתיק. "אני צריכה... מה בכלל אני צריכה?"
"להפסיק לדבר לעצמך," היא שמעה קול מתוק מאחוריה. היא לא יכלה לעצור את שפתיה שעלו למעלה עד שיצרו חיוך קטן.
"היי," היא אמרה והסתובבה.
"היי," פיטר אמר בחיוך וחיבק אותה.
כבר שבוע עבר מאז הארוחה המוזרה בארמון. בשבוע הזה, הם בילו כמו בשנה שלמה. מיום ליום הם הרגישו איך הם מתאהבים יותר ויותר.
"מה אתה עושה כאן?" דניאל השתחררה מהחיבוק. הם סיכמו שישמרו את מערכת היחסים שלהם בסוד, מפני שדניאל לא רצתה שידעו עליה. היא לא רצתה שכל העולם יכנס ליחסים שלהם, ובמקרה כזה זה באמת כל העולם.
"מצטער, פשוט השארת משהו בארמון," פיטר אמר. הוא חייך וגיחוך ברח מפיו. דניאל הסתכלה על הגומות שלו וחייכה גם. היא הצטערה שאין לה גם גומות.
"מה שחכתי?" היא שאלה, לא מודעת בכלל שהשאירה בחדרו את הצמיד שלה.
"הנה," הוא הושיט לה את הצמיד. דניאל חייכה וחיבקה אותו שוב חיבוק זריז.
"תודה," היא נישקה את לחיו.
"את תבואי לארמון היום?" פיטר שאל.
"מצטערת, אבל אני עובדת," היא אמרה.
"נכון," פיטר אמר, נזכר באילו ימים היא עובדת.
בימים שלא עבדה, דניאל באה לארמון ובילתה שם עם פיטר. בימים שעבדה, פיטר בא לקניון, מתחזה לנער רגיל כמו ביום שנפגשו לראשונה, כמובן, לאחר מכן הם היו מסתובבים שם קצת.
"מה זה הריח הזה?" הוא שאל ועיקם את אפו.
"השולחן," דניאל הסתכלה על שולחנה.
"תני לי," הוא אמר, הקיש באצבעו והריח נעלם כלא היה.
"איפה היית כשהייתי צריכה לרוץ מקצה לקצה בכיתה כדי לנקות את מה שהיה עליו?" דניאל אמרה לפני שהתיישבה על הכיסא הקרוב לקיר. התיק שלה היה על הכיסא השני.
"מה קרה?" הוא שאל, מתכוון לשולחן.
"כלום, לך לפני שמישהו יבוא," דניאל זירזה אותו.
"טוב, נדבר," פיטר אמר, נישק אותה במהירות ונעלם. בדיוק אז, הדלת נפתחה ויעל נכנסה.
"בוקר טוב," יעל אמרה.
"אכן, בוקר מלבב," דניאל אמרה ונאנחה.

הצלצול האחרון נשמע וכל הכיתה קמה.
"רגע!" המורה עצרה את הבנות מלצאת מהכיתה. "שיעורי בית, עמודים שלושים עד שלושים ושתיים."
"נו, באמת..."
"למה?"
"אוף..."
נשמע מכמה בנות.
"יום טוב," המורה אמרה בחיוך מזויף ויצאה מהכיתה.
דניאל כתבה מהר את השיעורים במחברת, מיהרה להחזיר הכול לתיק ויצאה מהכיתה.
היא הגיעה לשער ונעצרה. היא ידעה שעוד מעט היא צריכה להיות בחנות, מה שלא היה בעיה, כי הקניון היה במרחק הליכה מבית הספר שלה. אבל עדיין, היא הייתה נחושה בדעתה לגלות מה קרה אתמול לשולחן שלה ויותר מזה, מי עשה זאת.
"ביי דני," היא שמעה את אלונה. היא אמרה לה להתראות לפני שהסתובבה ורצה לכיוון הכיתה שלה.
היא פתחה את הדלת והדליקה את האור. היא הסתכלה על כל השולחנות עם הכיסאות המורמים עליהם.
"זאת היית את, נכון?" היא הסתכלה על השולחן של הדר. היא הרגישה איך הכעס חוזר אליה. הדר לא הגיעה באותו יום, דניאל לא ידעה למה וגם לא היה לה אכפת.
"תזהרי ממני," היא לחשה כאילו הדר יכולה לשמוע אותה. "יום יבוא... יום יבוא ואת... את תצטערי על הכול."
דניאל הסתובבה ויצאה מהכיתה, מוכנה ללכת לעבודה.