למה אני?

פרק 23

פיטר הסתכל על דניאל וחשב שאולי בכל זאת אינה יודעת על הנבואה. אבל אז הוא חשב שאולי היא מתכוונת לשאול למה דווקא היא הבחורה מהנבואה.
זה בטח זה... פיטר החליט.
"אם היא בחרה בך, אז יש סיבה," פיטר חייך.
"על מה אתה מדבר?!" דניאל הביטה בו כאילו היה חייזר. מה שמצחיק, כי הוא באמת אחד כזה. הוא נולד בטריקה, זה לא בכדור הארץ הרי. ואבא שלו, הוא נולד באנדרומאה, או כמו שאנשים אוהבים לקרוא למקום: כוכב השנאה.
וכשמו כן הוא, מקום שורץ שנאה, גנבים ורוצחים, אפילו בתוך המשפחה!
"את באמת לא יודעת כלום, אההה," פיטר אמר קצת מאוכזב.
"מה שאני יודעת, זה שנסיך הגיע לחנות שלי כדי לקנות ז'קט ואז הביא לי שרשרת," דניאל צעקה בספק פאניקה ספק עצבים.
"אני שמח לראות שאת מסתובבת איתה עליך," פיטר הודה.
"חוץ מ... המשרתים שלך לא אמורים לעשות את הקניות?" דניאל שאלה בחשדנות ומיהרה להוסיף, "ואל תגיד לי שאמור זה שם של דג!"
זה הקטע שלה להגיד את זה ואף אחד לא ייקח את זה ממנה.
"טוב... אבל יש לי שאלה," פיטר אמר ודניאל סימנה לו בראשה לשאול. "אהה... 'חוץ מ...'?"
"כן, ככה אני מדברת. זאת הדרך שלי להגיד 'חוץ מזה'," ענתה. "יש לך בעיה עם זה?!"
"לא, ממש לא," פיטר אמר.
"יופי, אז הגענו להבנה כלשהיא," דניאל אמרה.
לא באמת לקח לה הרבה זמן לשכוח שהיא מדברת עם נסיך. היא דיברה באופן טבעי, כאילו בפעם הראשונה בחייה, לא באמת אכפת לה מה יגידו או יחשבו עליה. ובטח כשמדובר בנסיך, שיכול לעצור אותה על התחצפות יתר או משהו.
"תגיעי לארמון היום בשבע בערב," פיטר אמר.
"מה?" דניאל הרימה גבות.
"תגיעי ואני כבר אסביר הכול," פיטר אמר, חייך אליה ונעלם כלא היה.

הוא הופיע בחדרו ולא יכל להפסיק לחייך. הוא היה כל כך מאושר אחרי הפגישה איתה, לא משהו של רגע בחנות. בלי מסכות, שהיא ממש יודעת מי הוא.
לא היה יותר מאושר ממנו בכל היקום. הוא דיבר איתה, היא לא פחדה או ברחה, להפך. היא אמרה את מה שחשבה, לא פחדה להתחצף אליו.
"את פשוט מושלמת, נכון?" פיטר לחש.
הוא התיישב על הכורסא הכתומה שלו והרגיש את חיוכו רק עולה מרגע לרגע.
הוא הרגיש געגוע, כאילו הוא חייב לראות אותה שוב.
אני פשוט חייב... חשב.
הוא עצם את עיניו ודמיין אותה.
כל העולם יכול להישרף ולא יהיה לי אכפת... חשב.
ואז, הכתה בו ההבנה של מה שעשה.
"למעשים יש השלכות, פיטר," אביו נהג לומר לו שהיה קטן.
הוא קם מהכורסא והתחיל לרוץ ללשכה של אביו.
"אבא?" הוא נכנס ללשכה, אבל לא היה בה איש. פיטר נאנח, "איפה הוא?"
הוא החליט להתקשר אליו, אבל אז, בלי לשים לב אפילו, הוא מצא את עצמו מחייג לאמא שלו במקום לאביו.
"פיט?" קולה המתוק של אנה ענה.
"היי אמא," הוא אמר. "אני צריך להגיד לך משהו. משהו חשוב."
"דבר," אנה אמרה. לרגע, פיטר רצה להגיד שזה לא לטלפון, אבל אז חשב שזה לא כזה נורא, ואם כן, ככה היא לא תוכל לחנוק אותו.
"אני הלכתי להיפגש איתה," פיטר אמר מהר, כמו שתולשים פלסטר.
"באמת? זה נפלא!" אנה אמרה מאושרת.
"חכי, זה לא הכול," פיטר קצת חשש.
"פיט, הכול בסדר?" אנה שאלה בדאגה. לרגע, המחשבה שהנערה דחתה את בנה הפחידה אותה.
"אני סוג של... היא תגיע לכאן עוד כמה שעות," הוא אמר.
"הזמנת אותה?" אנה שאלה.
"סוגש..." פיטר אמר. "כאילו, כן. היא אמורה להגיע בשעה שבע, לארוחת ערב."
"אתם הצעירים והקיצורים שלכם," אנה אמרה, מתכוונת כמובן לצורה בה בנה הצעיר אומר סוג של- "סוגש".
"נו, אמא, זה לא העיקר!" פיטר התלונן.
"צודק," אנה צחקקה. "אני שמחה שהזמנת אותה."
"באמת? הייתי בטוח שתכעסי, שלא אמרתי לכם קודם," הודה. "זה פשוט היה ספונטני כזה. כאילו... לא חשבתי לפני שדיברתי."
"זה בסדר. מה שמעניין אותי באמת, זה איפה ואיך פגשת אותה," אנה אמרה בהתרגשות.
"מסתבר שג'סי הייתה בבית הספר שלה ו... עזבי, לא חשוב. בקיצור, ג'סי אמרה לי איפה היא לומדת והלכתי לשם," פיטר הסביר.
"טוב, יופי פיט. ביי," פיטר יכל לשמוע את החיוך בקולה.
"ביי," פיטר החזיר והיא ניתקה.
את החלק הקשה עברתי... אמר לעצמו.
הוא התחיל ללכת, לא יודע לאן. הוא פשוט נתן לרגליו לשאת אותו. בחצי הדרך לצינוק, הוא נעצר. הוא באמת רוצה ללכת לבן? הוא לא ידע.
לא... ענה לעצמו.
אני חייב לעשות משהו עם עצמי. יש לי כמה שעות, אני אתארגן, אתלבש...
פיטר התחיל לתכנן בראשו מה ילבש, מה יגיד, איך יסדר את שיערו. הכול!
יש רק דבר אחד שלא לקח בחשבון, אבל גם זה לא איחר לבוא.
וויליאם, ג'יימס, אדמונד ואדוארד! הוא צעק בראשו.
הם ינסו להרוס לי איכשהו, אולי לגרום לה לאהוב אותם כדי שהם ישלטו...
הוא התחיל להילחץ, לא יודע מה לעשות, אובד עצות. הוא החליט ללכת לדבר עם אמא שלו, אבל אז וויתר. איך היא כבר תעזור?
אני חייב לפתור את זה לבד... אמר לעצמו.
אני חייב ללמוד איך לפתור בעיות לבד, הרי זה מה שאני אעשה בעוד שנה או שנתיים...
רק עכשיו הוא הבין שהוא באמת יהיה המלך.