למה אני?

פרק 24

"אתה מוכן?" מארק נכנס לחדרו של פיטר.
"יש עוד שעה," פיטר אמר. לפתע, הוא חשב שכבר שבע ולא שם לב. "נכון?!"
מארק ראה את בנו נתון בלחץ גדול ולא יודע מה לעשות עם עצמו.
"פיטר!" מארק צעק ותפס בכתפיו של פיטר. "רק שש עכשיו, יש לך עוד שעה."
"אז-למה-אתה-מלחיץ-?!" פיטר צעק, אומר כל מילה כאילו היא משפט בפני עצמו.
"סליחה," מארק עזב את כתפיו של בנו. "הכול יהיה בסדר."
"אתה לא יודע את זה, אתה סתם אומר," פיטר רצה לומר, אבל במקום זאת, פשוט שתק.
הוא עדיין לא היה בטוח שהיא באמת תרצה אותו. היא כל כך יפה והוא... כל כך פחדן. אז מה אם הוא נסיך? מה עדיף, להיות מלכה שנשואה למלך פחדן, או לחיות חיים שקטים ואמיצים. כנראה.
מה שפיטר לא ידע, זה שהיא לא פחות פחדנית ממנו.
לשניהם יש את הרגעים בהם הם עושים משהו בלתי יאומן, כמו לפרוץ לצינוק הארמון ולהתחבר עם אסיר, אבל לרוב הם רק מנסים לשרוד. כלומר, להתנהג בלתי נראים כדי שלא ירמסו אותם.

"זה לא טוב!" דניאל צעקה על דמותה במראה.
זאת הייתה השמלה הרביעית שהיא ניסתה כבר. היא ידעה שיש לה רק שעה להתלבש ורק הנסיעה לשם היא ארבעים דקות.
"דניאל!" היא שמעה את קולה של אריאל מחוץ לביתה. היא רצה ופתחה את הדלת.
"את מוכנה?" אריאל שאלה.
"ככה באמת? זה טוב מספיק?" דניאל שאלה ואז הוסיפה, "ותודה שהסכמת לבוא איתי."
"ברור, שאני אפספס ביקור בארמון," אריאל אמרה והוסיפה, "וכן, השמלה יפה. גם את."
כשדניאל סיפרה לאריאל מה שקרה, אריאל לא האמינה בהתחלה, אבל אז נזכרה שדניאל לא שקרנית, אלא כנה ואמיתית. כמובן שגם הרצינות שדניאל הפגינה הראתה כמה רצינית היא.
"אני רק מקווה שלא יפטרו אותי," דניאל אמרה פתאום.
"את אמרת שלא תגיעי," אריאל הרגיעה אותה.
דניאל ידעה שלא תוכל להספיק הכול יחד, לכן התקשרה להגיד שלא תוכל להגיע, כי צץ לה משהו משפחתי. זה לא בדיוק שקר.
"אוף, הייתי צריכה לעשות כמוך. לעבוד רק יום אחד בשבוע," דניאל רטנה. את כל הלחץ והעצבים שלה, היא שחררה עכשיו. עדיף כאן, עם אריאל, ולא בפני משפחת המלוכה.
"כי אני לא צריכה את הכסף כל כך," אריאל אמרה. "אני לא באמת רוצה עבודה, ההורים שלי הכריחו אותי, כבר סיפרתי לך. הצלחתי לסדר יום בשבוע והם ירדו לי מהגב. ככה שיש לי גם חיים."
"תודה?" דניאל כיווצה גבות.
"את מושלמת," אריאל אמרה, מתכוונת לבגדיה כמובן.
"בטוח?" דניאל שאלה בחוסר ביטחון.
"מספיק, דני! תאמיני בעצמך," אריאל ביקשה. היא הלכה ונעמדה מאחורי דניאל, שלא הבינה מה חברתה עושה. לפני שדניאל הצליחה לעצור בעדה, אריאל פירקה את הגולגול של דניאל.
"ככה יותר טוב," אריאל אמרה.
"א... אני לא יודעת," דניאל היססה.
"בסדר," אריאל אמרה. היא קיפלה קצת את הגומייה ושמה אותה על ידה של דניאל כמו צמיד. "עכשיו תוכלי לאסוף אותו שוב אם תרצי."
"יופי, בואי נלך," דניאל אמרה.
"חכי!" אריאל עצרה אותה. "קחי איתך את השרשרת שהוא נתן לך."
"באמת?" דניאל שאלה והרוויחה הנהון מהיר מאריאל. היא רצה מהר לחדרה ולקחה את השרשרת, דוחפת אותה לתוך תיקה הקטן והשחור. היה בתוכו ארנק, פלאפון והשרשרת.
"אני אשים באוטובוס כבר," דניאל אמרה.
"כן," אריאל אמרה. שיערה היה אסוף לצמה והיא לבשה שמלת מיני צהובה צמודה עם נעלי עקב שחורות. על ידה הימנית היה, כמו תמיד, הצמיד שקיבלה מסבתא שלה לבת מצווה. היא תמיד הלכה איתו, כי זמן קצר אחרי הבת מצווה שלה, סבתא שלה נפטרה מסרטן, וזה עזר לה להרגיש קרובה אליה.
"בואי," דניאל אמרה. היא לבשה שמלה אדומה שעברה את הברך שלה במקצת, בלי שרוולים. היו לה נעלי עקב שחורות קצת גבוהות יותר משל אריאל, על ידה הייתה את הגומייה ושיערה השחור והארוך כיסה את גבה.
הבנות היו מוכנות לצאת לכיוון טריקה, נסיעה של כאמור, ארבעים דקות.

"עוד חצי שעה," ג'יימס אמר, מסתכל על אדמונד שעמד לידו. שניהם עמדו ליד הקיר בחדר האוכל, צפו במשרתים שמסדרים הכול לכבוד הארוחה החגיגית.
"הוא באמת יהיה המלך," אדמונד אמר בצורה מזלזלת.
"אולי זה לטובה," ג'יימס אמר, חושב על מרי.
"זה לא פייר. הוא הקטן!" אדמונד התעצבן.
"תירגע, ככה או ככה לא היית מלך," ג'יימס אמר.
אדמונד הבין את כוונתו ואמר, "נכון, אבל וויליאם הבכור. מגיע לו להיות המלך."
"למה מגיע לו? מה הוא עשה אי פעם שיגיע לו דבר כזה? זה לא סתם דבר שמגיע, שלוקחים, זה משהו שמקבלים מיד הגורל," ג'יימס אמר.
"אם זה באמת היה הגורל שלו, הוא היה הבכור," אדמונד אמר, בברור חושב על דבר מה.
"למה אתה מתכוון?" ג'יימס כיווץ את גבותיו.
"אולי זה לא היה הגורל שלו, או של אף אחד מאיתנו," אדמונד הסביר. "אולי זה פשוט היה הגורל שלה. הרי היקום שלח אותנו לחפש אותה, הוא רצה שנמצא אותה, שהיא תהיה המלכה."
"זה אף פעם לא היה הגורל שלנו בעצם, כל הזמן הזה זה היה..."
"הגורל שלה," אדמונד השלים את אחיו.
"וואו," ג'יימס נשען על הקיר, מנסה לעכל מה שקרה הרגע. "אתה באמת חושב ככה?"
"אחרת למה שישלחו אותנו לחפש אותה? מילא אם זה היה הגורל שלה, אז פשוט היו אומרים לוויליאם שהשרשרת תוביל אותו למי שאמורה למלוך איתו. זה לא קרה, כי זה מעולם לא היה משנה מי מאיתנו ימלוך, היא מה שהיה משנה כל הזמן הזה. היא מי שהיקום בחר," אדמונד אמר.
"האמת זה רק הגיוני," ג'יימס הודה.

"אני לא מאמינה," דניאל אמרה.
"מה הלחץ? את לא מאחרת," אריאל אמרה.
"וזה בדיוק העניין," דניאל רטנה.
"את אורחת שלהם, אז הקדמת בעשרים דקות, מי שישמע," אריאל ניסתה להרגיע את חברתה הלחוצה.
הן הסתכלו על הארמון מרחוק. לא כל כך רחוק, חמש דקות הליכה בערך.
"תסתכלי על זה ככה, כשנגיע, נקדים רק באיזה עשר דקות?" אריאל הציעה. "וחוץ מ... מה רצית? להגיע בול בשבע?"
"כן, מה רע? ו-'חוץ מ...' זה שלי!" דניאל אמרה, קצת תקיפה בחלק האחרון של המשפט.
"או, הנה הדניאל שאני מכירה, אוהבת וקצת מפחדת ממנה," אריאל צחקה.
"בואי פשוט ניכנס," דניאל אמרה. שתיהן התחילו ללכת לכיוון הארמון, לכיוון גילוי כמה סודות.
לדניאל לא הייתה שום כוונה לגלות לאיש מזה. רק המנהלת והרכזת ידעו, בגלל מה שקרה בבית הספר מוקדם יותר היום, והן הבטיחו שלא יגידו כלום, וכמובן אריאל, שהייתה איתה בחנות כשזה התחיל. ההורים שלה לא היו בבית כל היום, אז היא רק שלחה להם הודעה שהיא יוצאת בערב עם אריאל ולא יודעת מתי תחזור. היא תספר להם מתישהו, כשיגיע הזמן המתאים. חוץ מכל האנשים האלו, לדניאל לא הייתה שום כוונה לספר על זה לאף אחד. גם אם זה אומר שעליה לצאת עם נסיך בסוד. אז שיהיה סוד מדינה.
או, יותר נכון, סוד יקום.