למה אני?

פרק 30

"טוב, שמחתי לעזור," אריאל אמרה לאישה בחיוך מזויף. אחרי שהאישה הלכה, היא כיווצה את עיניה בכעס ונאנחה.
"הכול בסדר?" פיטר שאל אותה. היא הסתכלה עליו ונאחה בשנית, הפעם ברוגע.
"אם אתם לא מתחננים לקנות כלום, אז אל תכנסו לחנות ותחפרו למוכרת אנשים..." אריאל אמרה בדרמטיות והניפה את ידיה, מה שהזכיר לפיטר אדם העומד להתעלף.
"טוב, לא סוף העולם," פיטר אמר.
"פיטר!" הם שמעו את דניאל אומרת. הם זיהו רעד בקולה.
"שוב עכביש?" אריאל שאלה בעודה מתקרבת לעמדת הקופה.
"לא אני..." דניאל מלמלה, עדיין נוגעת בצווארה.
"את בסדר?" פיטר שאל.
דניאל עצמה את עינייה ומלמלה כמה שהיא סתומה.
"מה אמרת?" אריאל כיווצה את גבותיה.
"דני?" פיטר נגע בכתפה והיא פקחה את עינייה.
"כלום, סליחה שהבהלתי אתכם," דניאל אמרה.
"טוב," פיטר אמר. הוא הסתכל מסביב. מלבדם, איש לא היה בחנות.
"כל עוד אין פה אף אחד," אריאל אמרה, "למי יש סיפור עסיסי?"
היא כחכחה את ידיה כאילו הייתה מרשעת גדולה בעלת תוכנית זדונית להשתלט על כל היקום.
"תרגיעי," פיטר אמר. אריאל רק גלגלה עיניים והלכה לעמוד מאחורי הקופה ליד דניאל.
"אני רוצה הביתה..." היא התבכיינה כמו ילדה קטנה.
"למה את פה באמת? חשבתי שאת עובדת רק בימי ראשון," פיטר שאל.
מאז שהתחיל לצאת עם דניאל, הוא בילה לא מעט זמן עם אריאל גם כן. הם נהפכו לחברים טובים והשלושה אהבו להיות ביחד. למרות שאריאל ודניאל מכירות רק שנה, ואת פיטר שבוע, הם הרגישו כמו חברי ילדות.
"ספיר," אריאל נאנחה ומשכה את המילה.
"שו? מה יש לה זאתי?" פיטר שאל.
"ספיר אדמון. היא אמורה לעבוד עכשיו, אבל יש לה איזה אירוע, או משהו כזה..." דניאל אמרה, מסתדרת משהו בדלפק. איש מהם לא הבחין בנערה שנכנסה לחנות והתקדמה לעברם. היא נעמדה לידם, אבל הם עדיין לא הבחינו בה. היא התלבטה אם כדאי לה להגיד משהו, אבל אז הסקרנות החטטנית במיוחד שלה גברה עליה, והיא החליטה לשתוק ולצותת להם. מי יודע? אולי אנשים זרים לגמרי עלולים להחזיק בסיפור חיים מעניין.
"בכל מקרה, ספיר דיברה עם המנהלת ומפה לשם... היא עבדה במקומי בראשון," אריאל אמרה.
"נכון, לא היית כאן," פיטר אמר. מה שגרם לו לקבל כאפה קטנה בראשו.
"אתה רוצה להגיד לי שלא שמת לב?!" אריאל כעסה.
"סליחה?" הוא גיחך.
"כן, הייתה לי משמרת נורמאלית ושקטה בראשון עם ספיר ועכשיו... זה," דניאל אמרה והסתכלה על אריאל.
"אריאל לקחה נשימה עמוקה מבלי לשחרר את האוויר ושמה את ידה הימנית על החזה שלה, כמישהי מופתעת שהרגע סיפרו לה דבר נורא.
היא שילבה ידיים וצמצמה את עיניה, אפילו נחיריה גדלו מעט.
"זוג יונים חצוף," היא נזפה בהם והניפה מולם אצבע, כמו שנוזפים בילד קטן, או כמו מה שהמורות עושות.
הנערה עדיין עמדה לידם בשקט וצפתה מרותקת בוויכוח בין שלושת החברים.
"את עוד תבריחי לקוחות," דניאל צחקה.
"גם שהיא שותקת היא מבריחה אנשים," פיטר אמר, גורם לדניאל לצחוק חזק יותר. הוא צחק איתה ואריאל רק הוציאה אוויר בתסכול וגלגלה עיניים. לפעמים היא הרגישה שכואב לה מרוב גלגולי עיניים.
יום יבוא והם יצאו מהחורים... חשבה.
טוב, די," דניאל אמרה. "זה לא יפה."
"צודקת," פיטר הסכים. אחרי כמה שניות, צחוקם רק התגבר.
"ילדים קטנים..." אריאל מלמלה. ידיה היו שלובות והיא צפתה בזוג שלא חדל לצחוק עליה.
"די כבר!" היא אמרה.
"סליחה," פיטר אמר. הם הפסיקו לצחוק.
"מה?" אריאל הסתכלה על החיוך הדבילי של דניאל.
כתגובה, דניאל רק חיבקה את הצד שלה.
"לא..." אריאל אמרה, מבינה מה הבא בתור. ואכן, זה לא איחר לבוא. פיטר מיהר לעמוד מצידה השני וחיבק אותה כמו דניאל.
"חברים... חברים אין לי אוויר," היא לחשה. דניאל ופיטר הסתכלו זו על זה ושיחררו את אריאל.
"היי, השרשרת," פיטר סוף כל סוף הבחין בזה.
"כן," דניאל אמרה.
"איפה היא?" פיטר שאל.
"שחכתי לשים אותה היום בבוקר," דניאל אמרה.
"היא תמיד שוכחת הכול, אל תיקח את זה באופן אישי," אריאל אמרה בעוד היא ופיטר הולכים לעמוד בצד השני של הדלפק. "יום יבוא והיא תאבד אותה לגמרי."
"לא נכון," דניאל אמרה.
"תגיד, פיט, בטוח שזה זהב אמיתי?" אריאל שאלה.
"אריאל, בפעם המיליון השבוע, כן!" פיטר אמר מיואש מאריאל ומהשאלות הרבות שלה.
"טוב, אנחנו צריכות להתרכז," דניאל אמרה.
"ואני מפריע?" פיטר שאל. הבנות הסתכלו עליו ושילבו ידיים. "טוב, הבנתי."
הוא נישק את לחיה של דניאל וקרץ לאריאל לפני שיצא מהחנות.
הוא ירד למטה וראה את בלייק.
"אותך חיפשתי," בלייק אמר והתקרב אליו. הם עמדו פנים אל פנים.
"אותי? אני בדיוק הולך," פיטר אמר. הוא התחיל ללכת, אבל בלייק תפס את חולצתו ומשך אותו אחורה.
"לא אתה לא," הוא קבע.
"כן אדוני? מה אתה רוצה? אולי עוד קצת מדעתי עלייך?" פיטר אמר. הוא ראה איך בלייק מתעצבן יותר מרגע לרגע. הוא לא יכל לשקר, הוא די נהנה מזה.

"חמישים," דניאל אמרה לנערה. היא הוציאה מתיקה ארנק ושלפה שטר של מאה. דניאל לקחה את השטר, פתחה את הקופה, הכניסה אותו ושלפה שטר של חמישים. היא הגישה לה את השטר ביד שמאל, בעוד ידה הימנית שולפת שקית. כשתי ידיה היו פנויות, היא קיפלה את הז'קט שהנערה קנתה והכניסה לשקית יחד עם הקבלה.
"יום טוב," אמרה בחיוך וסגרה את הקופה.
"גם לך," הנערה אמרה. היא חייכה חיוך מזויף ויצאה מהחנות.
דניאל הסתכלה על אריאל שעמדה ליד העמדה של השמלות.
"משהו מעניין?" היא שאלה.
"האמת שכן? כמה עולה השמלה הזאת?" אריאל שלפה שמלה אחת וחיקתה את כולה של הנערה. החברות התחילו לצחוק בעוד אריאל מחזירה את השמלה למקום.
"רק מהקול שלה שומעים כמה היא... לא יודעת. סנובית חטטנית," דניאל קבעה.
"סנובית כן, אבל איך קבעת שהיא חטטנית?" אריאל שאלה והתקרבה לקופה.
"אני לא יכולה להסביר את זה... כאילו, שמעו את זה בקול שלה. כאילו עמוק בפנים, היא שומרת את הסודות האפלים של כולם," דניאל ניסתה לחפש הסבר סביר, אבל פשוט לא היה כזה. יש הרבה דברים שהיא פשוט יודעת, בלי הסברים. פשוט יודעת.
"אם את אומרת," אריאל משכה בכתפיה.
כמה לקוחות נכנסו ואריאל התקרבה אליהם, מותירה את דניאל להרהר על הדברים.
איך ידעתי את זה באמת? היא חשבה.
לא חשוב... אם זה היה משנה, כבר הייתי יודעת...