למה אני?

פרק 8

"הם ממש קרובים," פיטר אמר. "תברחי דרך החלון. עם התינוקת."
"אני לא הולכת בלעדיך," היא אמרה.
"קדימה!" פיטר משך אותה לחלון. הוא נישק את ביתו הקטנה ואז את אשתו.
"תפגשי אותי במדבר טריקה," פיטר אמר והיא הנהנה.
היא יצאה מהחלון והתחילה לרוץ.
הוא יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר... היא המשיכה לחזור על המשפט בראשה.
לא היה לה כוח להמשיך לרוץ. היא רק ילדה הרגע, היא לא הייתה במצב להתמודד עם הכול. עם החיים.
"אני אפתח שער," היא לחשה. היא נישקה את מצחה של התינוקת ופתחה שער למדבר טריקה. היא עברה דרכו והסתכלה על החול.
"שקט פה, קטנה שלי," היא לחשה, מתיישבת על החול. היא ידעה שאינה מסוגלת לשמור על התינוקת לזמן רב.
"את אנושית. בדיוק כמו האנשים שנמצאים מתחת למדבר הזה," היא אמרה לתינוקת שהייתה רק בת שעות בודדות. "אני חייבת להציל אותך, גם אם זה אומר להיפרד ממך."
היא נאנחה בכאב. עבר עליה יותר מדי בחודשים האחרונים.
"אין לי יותר מדי כוח," היא לחשה. היא שלחה את ידה קדימה, פותחת שער לכדור הארץ כמה שיותר מהר.
"קוראים לכוכב הזה כדור הארץ," היא לחשה לתינוקת. "המקום שנמצא מתחתינו, הוא לא בדיוק מדינה כרגע, אבל בעוד כמה אלפי שנים, תהיה שם מדינה בשם ישראל."
היא נישקה את התינוקת במצח, מרגישה על סף עילפון. גם פתיחת השער, ביחד עם ראיית העתיד של המקום אליו היא שולחת את ביתה, דרש ממנה יותר מתי כוח. היא העבירה את התינוקת בתוך השער, דמעות יורדות בשעה שהוא נסגר, לוקח את ביתה ממנה לנצח. לוקח אותה לכדור הארץ, למקום שבו היא אנושית כמו כולם.
"את תקימי שם משפחה," היא לחשה. "את תהי שמחה שם. אבל אני יודעת שאיכשהו, את תחזרי הביתה בסוף. אנחנו נחזור לכאן."
היא עצמה את עיניה ובכוחות האחרונים שנשארו לה, היא הניפה את ידה והמדבר השומם הפך למקום יפיפה, פורח.
"מהיום זה לא מדבר טריקה, זה רק טריקה," היא לחשה. היא הצביעה קדימה והופיעה שלט עליו כתוב: "מדינת טריקה".
"וזאת הכניסה, ממש מעל ישראל העתידית, כך שנוכל לחזור לכאן," היא לחשה. ובמילים אלו, צנחה ארצה ועצמה את עיניה בפעם האחרונה.
****************************************************************************
דניאל התעוררה מצלצול הפלאפון שלה.
שוב החלום הזה... היא חשבה.
היא קמה מהמיטה ופתחה את התיק שלה, שעדיין בוקע ממנו צלצול הפלאפון שלה. היא הסתכלה על הצג ונאנחה, נזכרת סוף, סוף מהו הדבר שבו ניסתה להיזכר כל היום.
"הלו?" דניאל ענתה בחשש.
"איפה את?!" קול לחוץ נשמע מהצד השני. "היית אמורה להיות כאן לפני עשר דקות!"
"אמור זה שם של דג," דניאל אמרה, קמה מהרצפה.
"תקשיבי, חיפיתי עלייך, אבל תמהרי," אריאל אמרה.
"אני בדרך אריאל, תודה," דניאל אמרה.

"היי," דניאל נכנסה לחנות.
"היי," אריאל הסתכלה עליה.
הן עבדו בחנות בגדים קטנה בקניון. חנות קטנה שאפשר לראות הכול מאחורי הקופה. לא תמצאו שם יותר משני עובדים. אחד בקופה ואחד שעוזר ללקוחות.
"מה קרה?" אריאל שאלה.
"נרדמתי," דניאל הודתה.
הן שתיהן היו בנות שבע עשרה, אבל למדו בבתי ספר שונים.
"תזהרי, אם תאחרי יותר מדי, יפטרו אותך," אריאל אמרה. דניאל הנהנה ותפסה את מקומה ליד הקופה.
"אני באמת מצטערת שהיית כאן לבד," דניאל התנצלה. "הסתדרת?"
"ברור," אריאל אמרה, "לא היה כזה עומס."
"יופי," דניאל נאנחה בהקלה.
"כמה זה?" אישה אחת התקרבה אליהן.
"טוב, כדאי שנחזור לעבוד," דניאל אמרה.
"בדיוק," אריאל אמרה והלכה לעזור למישהו.
"זה מאה חמישים," דניאל אמרה, מסתכלת על השמלה.
"כזה יקר?" האישה שאלה מופתעת.
"במבצע," דניאל אמרה.
"אני מבינה," האישה אמרה. היא החזירה את השמלה למקום והמשיכה להסתכל על עוד שמלות.
"יש הנחה על זה?" מישהי באה לקופה.
דניאל התחילה לדבר איתה, מסבירה לה על מבצעים, איזה הנחות יש, איזה אין. בסוף האישה יצאה עם יותר ממה שהתכוונה לקנות.
"אין פלא שאת עובדת כאן," אריאל, שבדיוק יצאה מהמחסן שנמצא מאחורי הקופה עם חצאית, אמרה. כן, דניאל יכלה לשכנע אדם לקנות אוויר. כשהיא רצתה משהו, היא אחזה בו חזק ולא שחררה עד שהשיגה את מבוקשה.
"ומה עם זאת?" אריאל שאלה שתי נערות בערך בנות חמש עשרה.
"לא יודעת," אחת מהן אמרה.
"יש מבצע על החצאיות האלה," דניאל אמרה. חוץ מארבעתן לא היו עוד אנשים בחנות.
"נכון," אריאל נזכרה. היא תמיד הסתבכה עם מחירים, מבצעים וכל זה. דניאל, לעומתה, בצורה מאוד מפתיעה זכרה הכול, למרות הנטייה שלה לשכוח תמיד הכול.
"איזה מבצע?" נערה את שאלה. אחרי פחות מחמש דקות של הסברים מדניאל, הבנות יצאו עם שלושה חצאיות. כל אחת!
"אחותי, את טובה," אריאל אמרה.
"תודה," דניאל אמרה בקול שחצני, "אני יודעת. די תפסיקי, לא... בעצם תמשיכי."
לא עברה שנייה ושתיהן התחילו לצחוק.
"טוב שקט, נראה לי אנחנו מבריחות לקוחות," אריאל אמרה, עדיין צוחקת.
"גם לי," דניאל אמרה. אחרי כמה שניות, הן נרגעו לגמרי.
"יש כאן ז'קטים?" נער אחד נכנס.
"כן," אריאל אמרה וסימנה לה לעקוב אחריה. הוא באמת הלך אחריה, אבל לא הפסיק להסתכל על דניאל.