למה אני?

פרק 13

    כולם הסתכלו על פיטר. ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה וחיכתה להם בחדר האוכל, אבל במקום זאת, אנה התעקשה שהם ידברו. כי צריך לדבר על זה.
"זה פשוט," וויליאם אמר. "הדר הכי פשוט בעולם. פיט פה, יזמין את הבחורה מהנבואה וזהו, סוף הסיפור."
"היא לא יודעת," פיטר הודה סוף, סוף.
"על הנבואה? בסדר, מתי היה לך זמן לשבת איתה על הפרטים הקטנים. תזמין אותה ונדבר על זה," מארק אמר בחיוך.
"לא, לא הבנתם אותי נכון. היא לא יודעת מי אני," פיטר אמר.
"זה ה-'עניין'," וויליאם אמר.
"כן," פיטר השפיל מבט.
"אז, פיטר, אני לא מבינה," אנה אמרה, "מה אמרת לה?"
"לא בדיוק... אמרתי..." פיטר הודה.
"אבל דיברת איתה, נכון?" מארק ווידא.
"כן," פיטר אישר.
"אז מה אמרת?" אדמונד שאל.
" 'היי, אני פיטר'?" פיטר אמר.
"אידיוט," וויליאם נתן לו מכה בעורף.
"הפעם אני מסכים," מארק אמר. אנה רק נאנחה. פיטר לא יכל להגיד אם היא מאוכזבת או סתם מיואשת. מה שבטוח, הוא פישל.
"מי היא?" וויליאם שאל.
"מוכרת בחנות בגדים?" פיטר אמר.
"אפשר לתת לו עוד אחת?" וויליאם אמר מיואש.
"כן," מארק ואנה אמרו ביחד. וויליאם מיד נתן לו עוד מכה בעורף.
"איזה חנות?" מארק שאל.
"לוטוס," וויליאם הקדים אותו.
"איך אתה יודע?" פיטר כיווץ את גבותיו.
"השקית, שכל," וויליאם אמר, שוב בטון מיואש מהחיים ובעיקר מאחיו הקטן.
"מה השם שלה?" אנה שאלה. פיטר חשב קצת.
"תן לי לנחש," וויליאם אמר, "אתה לא יודע."
"מה אתה כן יודע עליה? חוץ מזה שהיא מוכרת בחנות בגדים בשם 'לוטוס'," ג'יימס שאל.
"יש איזה... כלום, לא חשוב," פיטר אמר.
"מה? מה יש?" אנה שאלה.
"כ... כלום," פיטר השפיל מבט.
"פיטר!" אנה הרימה את קולה.
לספר? לא לספר? פיטר התלבט.
אל תספר...
"פיטר? מה אתה לא מספר?" ג'יימס שאל.
"מה? א...תה?! תספיק לקרוא אותי!" פיטר התעצבן. הוא שנא את זה שאחיו הגדולים כל הזמן קוראים אותו, אבל כשהוא מנסה, הם מצליחים לחסום אותו, בעוד שהוא לא מרגיש בכלל שמישהו מנסה לקרוא אותו.
"פיטר?! מה אתה לא מספר לנו?!" מארק שילב ידיים כמו אנה, מנסה להראות לה שהם באותו ראש.
"טוב, אז ככה... בשנה האחרונה היו לי... חלומות. כאילו, חלום. כאילו..." פיטר לא ידע איך להסביר.
"לא בכאילו, פיטר, באמת," וויליאם אמר.
"יש איזה חלום, שחלמתי כמה פעמים. אותו דבר בדיוק. והוא... הוא מרגיש כל כך אמיתי, כל פעם מחדש," פיטר אמר. "עכשיו, העניין הוא ש... העניין הוא כזה, שאני לא לבד שם, תמיד הייתה איזה מישהי. היום פגשתי את המישהי הזאת במציאות, מה שאומר שאולי זה באמת יותר מסתם חלום."
"אתה חלמת עליה?" אנה שאלה המומה.
"כנראה," פיטר אמר.
"אז הוא היה המיועד כל הזמן, סתם חיפשנו," וויליאם אמר.
"כן, כנראה שאתה צודק," מארק אמר.
"טוב, מה... מה קורה בחלום?" אנה שאלה.
"בקיצור...? אני מת בסוף אבל היא בורחת," פיטר אמר, משתדל לא להסתכל על אחיו, יודע שעכשיו יש להם חומר חדש להקניט אותו עליו.
אבל רגע, הוא יהיה המלך, אי אפשר להקניט מלך!
"מאיפה היא?" אנה שאלה.
"ישראל, וזה כל מה שאני יודע," פיטר אמר. פיטר חשב עליה, ופתאום הוא נזכר.
"רגע... קוראים לה... נו, זה עומד לי בקצה הלשון..." הוא ניסה להיזכר. "דניאל!"
"איך נזכרת פתאום?" אדמונד שאל.
"היה לה תג," פיטר אמר.
"אז... המלך פיטר והמלכה דניאל..." ג'יימס אמר.
"לא, משהו כאן לא נשמע נכון," וויליאם אמר. הוא עדיין סרב לקבל את העובדה שהוא, הבן הבכור, לא יירש את הכתר בבוא העת.
"טוב, אין מה לעשות. זאת הייתה הנבואה, נכון? אז זה מה שיקרה, פיטר ודניאל, המלך והמלכה של היקום. ואם יש לכם בעיות עם זה, תתמודדו!" אנה אמרה.
פיטר דווקא אהב את איך שזה נשמע- "פיטר ודניאל, המלך והמלכה של היקום". הוא חייך לעצמו, די מרוצה מהמחשבה הזאת.
"אני לא אוהב את זה," אדוארד התלונן.
"גם אני לא," וויליאם רטן.
"תתמודדו," אנה אמרה.
"ועכשיו בנים, ואהבת חיי, כמובן, לחדר האוכל," מארק אמר ושילב את זרועו בזרועה של מלכתו. "האוכל קורא לנו."
"לגמרי, נשבע שאני שומע אותו מרחוק קורא- 'ג'יימס בוא'," ג'יימס אמר והתאומים גיחכו, וויליאם נאנח ומלמל "אוח", פיטר סתם גלגל עיניים ואנה צבטה אותו בלחי.
"יאללה, בואו, הרעב גורם לו להזיות," פיטר אמר, שם את ידו על כתפו של ג'יימס וככה משפחת המלוכה שלנו הלכה לארוחת הערב שלה.