למה אני?

פרק 18

"טוב, אני בחדר," אנה קמה. "לא להפריע לי."
"כן, מה שהיא אמרה," אדמונד אמר. הוא קם והסתכל על אדוארד. "אתה בא?"
אדוארד קם כתשובה.
השלושה יצאו מהחדר האוכל.
"אין לי תאבון," ג'יימס אמר.
"אתה מדבר? תסתכל עליו," מארק אמר. שניהם הסתכלו על פיטר, שהיה נראה מנותק מהמציאות פחות או יותר. כל מה שהצליח לחשוב עליו זאת נערה אחת בעלת עיניים חומות מחייכות, למרות שהוא לא ממש ראה אותה מחייכת. לא באמת. אבל הוא ידע דבר אחד, הוא רוצה להיות הסיבה לחיוך. יש שיגידו שזה מטורף להתאהב במישהי שחלמת עליה. אבל אחרי שפיטר פגש אותה במציאות, כל מה שקרה זה שפשוט התמלאה בו תקווה. הוא תמיד קיווה עמוק בפנים, שהיא אמיתית. הוא התאהב בה עוד לפני שפגש בה. הוא רק רצה לראות אותה באמת, לא בחלום הזוי שחוזר על עצמו.

"טוב, אני סיימתי," ג'סי אמרה. חיוך של הקלה עלה על פניה. "שאלות?"
הדבר היחיד שהיא רצתה לעשות זה פשוט לברוח משם.
"אני לא בייביסיטר," אמרה אז שביקשו ממנה ללכת לכמה בתי ספר השנה. אבל קרה מה שקרה, וחוץ מבית הספר הזה, היא צריכה לעבור את זה עוד חמש פעמים בבתי ספר שונים.
אחד נגמר, רק חמישה נשארו... חשבה.
בעודה רואה את הידיים המונפות באוויר, היא הרגישה רצון עז להיבלע באדמה.
זה עדיף... חשבה.
דניאל ניסתה לחשוב טוב, טוב, אם יש לה שאלה, אבל אז היא החליטה פשוט לשמור על פרופיל נמוך. היא עדיין לא החליטה איך היא בכלל תדבר איתה.
אין מצב שזה יהיה כזה פשוט... חשבה.
אין מצב שזה יהיה פשוט ללכת ולדבר איתה, לא יתנו לי סתם ככה, בלי סיבה...
"כן?" גסי אמרה והסתכלה על מישהי בחוסר סבלנות. "אני רואה שאני דווקא כן מעניינת אותך. כשאת רוצה."
כנראה מי שהפריעה קודם... דניאל חשבה.
"איך זה לראות את הנסיכים כל יום?" קול צפצפני וקצת סנובי נשמע.
מאיה... דניאל חשבה וניסתה לעצור את החיוך-גיחוך שהתחיל לעלות לה.
"יש שאלה קצת יותר עניינית?" ג'סי שאלה.
"כן," מישהי אמרה. "למה את לא עונה על השאלה של מאיה?"
"נכון, תעני!" עוד מישהי אמרה וכמה צווחות התרגשות עלו מהבנות.
שיש, תירגעו. זה לא כאילו הנסיכים כאן, קצת שליטה עצמית... דניאל חשבה.

"בא לי למות," פיטר אמר בשניה שאנה סגרה את דלת חדרו.
"כן, תיארתי לעצמי," היא אמרה והתקרבה למיטתו, שם הוא שכב ופשוט בהה בתקרה.
"את חושבת שאני פסיכי?" פיטר שאל, עדיין לא מסתכל עליה.
"מה? לא," אנה אמרה והתיישבה על כורסא קטנה וכתומה שעמדה בקצה החדר. "למה שאחשוב כך?"
"אולי כי זה מה שאני?" פיטר אמר והתיישב. הוא הסתכל על אנה והיא עליו. ככה, כמה שניות של שקט, עד שאנה קטעה אותו.
"אני חושבת שאתה מדהים," היא אמרה. "ואני חושבת שגם תהיה כזה בתור מלך."
"ברור שאת תגידי את זה," פיטר אמר, "את אמא שלי! את חייבת לחשוב ככה, או לפחות להגיד שזה מה שאת חושבת. זה איזה חוק מוסכם ולא כתוב של אמהות. אני צריך לשאול מישהי אובייקטיבי יותר."
"כמו מי?" אנה שאלה.
"עדיף שלא תדעי," פיטר אמר וקם מהמיטה בקפיצה. הוא סגר את הדלת ורץ במהירות על טבעית עד שהגיע למקום שחיפש. הוא נעצר מיד והתחבא מאחורי הקיר. הוא הסתכל על השומרים שעמדו לפני חומת הסורגים. הוא הקליק באצבעותיו והיה בעברה השני של החומה.
"שמעת משהו?" שומר אחד שאל. פיטר קפא במקומו והתכווץ ליד הקיר כמה שאפשר.
"החפירות שלך," השומר השני אמר. "עכשיו תסתום כבר."
פיטר נשם בהקלה והמשיך ללכת בצורה הכי שקטה שיכל. הוא הלך לקצה מסדרון הדלתות הארוך.
"אסיר Z" היה כתוב על הדלת.
פיטר הסתכל אחורה, מוודא שהשומרים לא שמעו אותו בכל זאת, לפני שפשוט עבר דרך הדלת.
"הלוואי שיכולתי אני לעבור דרך קירות," פיטר שמע קול. הוא התקרב לקיר הזכוכית שהפריד בינו לבין האסיר.
"היי בן," פיטר אמר.
"עבר הרבה זמן, אני חושב," בן אמר. "כאן, יום ולילה הם אותו דבר."
הוא ישב על הדבר היחיד שהיה בתוך הכלוב שלו, מיטה.
"בן, יש לי הרבה לספר לך, אבל קודם יש לי שאלה," פיטר אמר.
"כן, פיט?" בן קם מהמיטה והתקרב לקיר הזכוכית.
"אתה חושב שאני פסיכי?" פיטר שאל.
"כן, מאוד," בן ענה. "אני חושב שאין דבר יותר פסיכי מלהתגנב לצינוק של הארמון ולהתחבר עם האסיר שנחשב הכי מסוכן."
"ממתי להיות האקר זה מסוכן?" פיטר שאל. הוא עדיין לא הבין על מה כל המהומה.
"טוב, אמא שלך החליטה ככה לפחות," בן אמר.
"אז ככה, בקצרה, אני זה שיהיה המלך, אתה קולט?" פיטר אמר. "אני אהיה מלך."
עיניו של בן נפערו יחד עם פיו.
"זה... מדהים," הוא אמר אחרי כמה שניות של שתיקה.
"כן. זה ייקח כמה שנים, אבל... אתה יודע," פיטר אמר. "והדבר הראשון שאני אעשה בתור המלך, זה לתת לך חנינה. אני אשחרר אותך."
"באמת?" בן היה מופתע.
"למה אתה מופתע? אני יודע שאתה לא מסוכן. אני יודע מי אתה באמת," פיטר אמר.
"תודה," בן אמר.
"אבל תקשיב, זה לא הקטע הפסיכי," פיטר אמר.
"כן, תמיד יש פסיכי איתך. חשבת על פסיכולוג? אולי פסיכיאטר?" בן צחק.
"זוכר את הבחורה מהחלום? היא אמיתית. ובמקרה, ממש במקרה, היא גם הבחורה מהנבואה," פיטר אמר.
"זה לא מקרה, פיט, זה גורל. הגורל שלך," בן אמר. "אני שמח שאתה תהיה המלך. בכל זאת, אתה הנורמאלי היחיד בכל המשפחה הפסיכית שלך. מה הפלא לצאת קצת דפוק עם משפחה כזאת?"
"זה דווקא מאוד פסיכי להתאהב במישהי בגלל חלום, מישהי לא אמיתי," פיטר אמר.
"אבל היא כן," בן אמר.
"אבל גיליתי את זה רק אחרי," פיטר אמר. "זה כן פסיכי."
"זה לא אם זה גורל, אתה לא מבין? חלמת עליה כי היא הגורל שלך," בן אמר. "זה הגורל של שניכם! למלוך!"
"אתה באמת חושב ככה?" פיטר שאל והרוויח הנהון. "תודה."
"תמיד," בן אמר. "ועכשיו תלך לפני שיראו אותך, פסיכי."
הם חייכו אחד לשני לפני שפיטר יצא מהחדר. הוא סגר את הדלת.
"מי שם?!" הוא שמע אנשים מתקרבים. שומרים. הוא הקליק באצבעותיו והופיע בתוך החדר שלו.
זה היה קרוב... חשב.
"אז... איפה היית?" קול הקפיץ אותו. הוא הסתובב וראה את אנה.
"אמא?" הוא שאל. הוא היה מופתע שהיא לא הלכה.
"נו...?" אנה שאלה.
"סתם, הסתובבתי קצת, הייתי צריך להירגע ולחשוב על הכל," פיטר אמר.
"טוב," אמרה. היא קמה מהכורסא ויצאה מהחדר.
זה היה קרוב... פיטר חשב והתרסק על מיטתו.