למה אני?

פרק 38

   דניאל חיכתה לצלצול. כל הבנות חיכו. שיעורי תנ"ך היו סיוט אחד גדול.
"ובכן, שיעורי בית," המורה אמרה מהר. דניאל העיפה מבט חטוף על הפלאפון שלה בלי שהמורה תשים לב. שוב היא הודתה על כך שתפסה את המקום הזה. בקצה הכיתה, ליד הקיר. כל עוד המורה לא תעביר אותה, הכול יהיה בסדר. וכמובן, איזה מורה מתעסקת עם החלפת מקומות בכיתה י"ב? את הסיפור הזה, היא השאירה מאחור אי שם בכיתה י'.
המורה הוציאה דפים מהתיק והניחה על השולחן.
"תקראו את הפרק ותענו עד שאלה שש," המורה אמרה. דניאל ידעה שבטח לכל שאלה יש סעיפים, ולכל סעיף יש תתי סעיף.
"כמה זמן נשאר?" המורה שאלה.
"דקה," עדי אמרה ובדיוק אז נשמע הצלצול.
"יום טוב," המורה אמרה לפני שיצאה מהכיתה. דניאל מיהרה לשולחן המורה, לקחה דף, דחפה אותו לתוך הקלסר שלה והתיישבה על הכיסא שליד הקיר. התיק שלה היה על הכיסא השני.
היא פתחה את התיק כדי להוציא את הטוסט שלה. היא הניחה את התיק על הרצפה ולקחה את הפלאפון שלה שהיה מונח בקצה השולחן. היא התחילה לאכול בעודה בודקת הודעות. בקבוצה של הכיתה היו כמה בנות שדיברו באמצע השיעור.
איך הן עשו את זה בלי שהיא תתפוס אותן? היא הופתעה.
איך היה להן האומץ? את בחיים לא היית מצליחה, אותך היא הייתה תופסת...
דניאל התחילה לעבור על שיחות ישנות מרוב שעמום. היא התחילה לבדוק כל מני שיחות בוואטצ'אפ עד שהגיעה לשיחה עם פיטר. היא נעצרה ובהתה בתמונתו. היא לא יכלה לשלוט על עצמה, הוא פשוט קפץ למחשבותיה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו. על אלכס.
היא התחילה לחשוב שאולי לכל אדם יש הזדמנות אחת ויחידה למצוא את האחד המושלם בשבילו. מה אם היא פספסה את ההזדמנות הזאת אתמול? מה אם הוא עמד ממש מולה, אבל היא וויתרה עליו? התעלמה?
היא לא הצליחה להבין למה לא לקחה ממנו מספר פלאפון, משהו...
תוך ניסיון נואש למצוא אותו, היא נכנסה לאינסטגרם.
מתוך כל האלכסים, את צריכה רק אחד... אמרה לעצמה.
היא כתבה את שמו בשורת החיפוש ובאותו רגע הצטערה שלא שאלה לשם משפחתו.
מי אמר שככה הוא קורא לעצמו? חשבה.
או שיש לו אינסטגרם בכלל?
היא התחילה לעבור על כל עמוד של אלכס הקיים באינסטגרם. חלק היו עמודים פרטיים וחלק לא. דבר אחד היא ידעה, היא לא הולכת להתחיל לעקוב אחרי כולם.
מה אם העמוד שלו פרטי? שאלה את עצמה.
היא ניסתה לשכנעה את עצמה שאולי זה לא משנה, כי הרי יש תמונת פרופיל.
היא עברה עמוד אחרי עמוד, אבל לא מצאה תמונה שלו.
אולי פספסת? חשבה.
בטוח פספסת! ראית אותו ולא זיהית בטח...
היא התחילה להאשים את עצמה והרגישה איך כל חלק בגופה צועק על השני.
ההפסקה נגמרה בלי שהיא שמה לב.
"דני, את באה?" יעל שאלה אותה. דניאל הנהנה, דחפה כל מה שצריך לתיק ויצאה עם יעל.
לא היה לה כוח לאנגלית. היא עדיין החזיקה את הפלאפון, אבל המסך היה כבוי. כשהן הגיעו לכיתה היא התיישבה והכניסה את הפלאפון לתיק.
לפחות את השיעור הזה אני אוהבת... דניאל חשבה.
היא ניסתה להישאר חיובית והתקווה למצוא את אלכס שוב יום אחד, בערה בה והחזיקה אותה.
אחת התכונות החזקות שלה, זה שלא משנה מה קורה, אם משהו חשוב לה היא לא תוותר עליו. פעם היא חיפשה סרט מסוים במשך שנים עד שמצאה אותו. וכמובן, השיר...
בכיתה ג' היא וחברה טובה שלה מצאו במקרה שיר באנגלית. בגלל שאף אחת מהן לא באמת ידעה אנגלית, הן לא ידעו איך קוראים לשיר. אבל עם או בלי להבין אותו, דניאל התאהבה בשיר מהשניה הראשונה. בסוף היא מצאה אותו, ממש במקרה, בכיתה ח'.
בדיוק, אם משהו חשוב לה, היא תלך אם זה עד הסוף. היא יכלה ממש לדמיין בראשה איך היא דופקת לו בדלת בעוד עשרים שנה.
מחשבותיה שבו ונדדו לגומותיו.
היא דמיינה את שיערו הבלונדיני. עיניו הירוקות המחייכות אליה. הוא, הוא הבלונדיני הזה, התחיל איתה. הוא חיבב אותה. הוא חיבב אותה?
הוא הצטער כששמע שיש לה חבר. הוא הצטער?
דניאל אהבה בלונדינים, גם מחומצנים ולא רק טבעיים, אבל הוא...
אמיתי.
הוא לא פנטזיה של נסיך, או כל סיפור משוגע אחר.
הוא אמיתי, בדיוק כמו השיער שלו. הוא לא מנסה לגרום לאף אחד לחבב אותו, הוא, הוא. ואת כל זה חשבה עליו רק בגלל צבע שיערו.
שיער צבוע, אז גם האדם צבוע, לא? כי הוא מנסה להיות משהו שהוא לא. לא?
זה גרם לדניאל להיזכר בבדיחה על השיער הצבוע והשמפו. גיחוך ברח מבין שפתיה בעוד המורה נכנסה לכיתה.
"בוקר טוב, בנות," המורה אמרה באנגלית, כמובן.
"בוקר טוב," הבנות ענו. חלק בעברית חלק באנגלית.
המורה התחילה להקריא שמות. דניאל חזרה למחשבותיה על אלכס, עד שלא שמה לב שהמורה קראה בשמה. יעל ענתה במקומה, כך שהיא בכלל לא שמה לב לזה.
"להוציא ספרים," המורה ביקשה.
במשך כל השיעור דניאל ניסתה להתרכז, אבל כל דבר קטן גרם לה לחשוב עליו. היא פשוט לא הבינה למה. היא לא מכירה אותו בכלל.
למה?
למה זה תמיד קורה לה?
למה? שאלה את עצמה.
למה דווקא לי?