למה אני?

פרק 34

דניאל הסתכלה על הסתכלה על הלוח שמקריא את שעות הגעת האוטובוסים. שאר הבנות כבר הלכו, אלונה עלתה על אוטובוס ממש לפני דקה. בגלל שההורים שלה לא בבית, היא החליטה ללכת לישון אצל דודה שלה, למרות שגם העובדה שהאוטובוס ההוא הגיע לפני השני. אז ככה קרה שדניאל נשארה לבד לחכות לאוטובוס.
רק עוד דקה... דניאל בהתה בלוח. בדיוק אז, היא הרגישה רטט מהכיס שלה. היא הוציאה אותו והסתכלה על הצג, שעליו היה כתוב: "בת הים הקטנה".
"הלו?" דניאל ענתה.
"דני? רוצה ללכת לסרט ביום שני?" קולה של אריאל נשמע בצד השני.
"ארי, אני אחזור אלייך אחר כך," דניאל אמרה לפני שניתקה. היא החזירה את הפלאפון לכיס והוציאה מהר מתיקה את הארנק.
האוטובוס נעצר והדלת נפתחה. דניאל עלתה, שילמה והתיישבה בסוף האוטובוס.
היא הניחה את תיקה בכיסא שליד המעבר והתיישבה ליד החלון. היא החזירה את הארנק לתיק והוציאה את הפלאפון מהכיס.
"למה ניתקת?" קולה הכועס של אריאל נשמע מהצד השני.
"לא חשוב. מה שאלת?" דניאל אמרה, מגחכת מעט מתגובתה של הג'ינג'ית העצבנית.
"רוצה ללכת לסרט ביום שני?" אריאל שאלה, הפעם בלי כעס.
"טוב," דניאל משכה בכתפייה, למרות שאריאל לא יכלה לראות אותה.
"ודני? תתקשרי לפיטר, הוא לא עונה לי פשוט," אריאל ביקשה.
"טוב," דניאל אמרה.
"ביי," אריאל ניתקה לפני שדניאל הספיקה להגיד עוד מילה.
דניאל הרחיקה את הפלאפון מאוזנה והושיטה אותו מעט קדימה. "ביי".
היא ניערה את ראשה וחייגה לפיטר.
צלצול ראשון, צלצול שני, צלצול שלישי... אף אחד לא ענה.
"נו..." דניאל מלמלה. "תענה כבר..."
אחרי כמה צלצולים, דניאל הגיעה למענה הקולי וניתקה.
אני רק מקווה שהכול בסדר... חשבה בדאגה.
היא הכניסה את הפלאפון לתיק, נשענה על החלון ונשמה עמוק.
היא נגעה בשרשרת שעל צווארה והסתכלה החוצה מהחלון. היא ראתה את הכביש, המכונית, אבל גם עוד משהו. היא הרגישה מוזר, כאילו היא רואה בחלון השתקפות של דברים שלא באמת קיימים. היא ראתה אותה ואת פיטר מדברים במדבר. מתחתנים. היא עצמה את עיניה וניערה את ראשה, כשהיא פתחה את עיניה המראה נעלם.
מה זה? מה זה היה? חשבה.
יופי, עכשיו החתונה הזאת עלתה לך יותר מדי לראש...
האוטובוס נעצר ודניאל הסתכלה על שני אנשים שירדו וכמה שעלו. היא החזירה מבטה לחלון כשלפתע שמעה קול.
"אפשר?"
היא הסתכלה הצידה וראתה נער כבן גילה.
"כ...ן," היא הרימה את התיק שלה והניחה אותו על בירכיה. היא ידעה שהוא יושב לידה רק כי אין מקום. היא הסתכלה סביב וראתה שאכן, אין אף מקום פנוי מכל האוטובוס. האפשרויות שלו היו או לשבת לידה, או לעמוד.
איזה כבוד, הוא העדיף לשבת לידך מאשר לעמוד... אמרה לעצמה.
אולי יש דברים שגרועים יותר מאשר לבלות בחברתך...
אבל האמת הייתה שהיא קצת חששה ממנו. לא שפחדה חלילה שיעשה לה משהו, היא פשוט הייתה מעט ביישנית מטבעה. היא תמיד העדיפה לא לבוא במגע מיותר עם אנשים זרים.
"אלכס," הנער אמר והושיט לה יד.
"ד... דניאל," אמרה והם לחצו ידיים.
"את בסדר?" הוא שאל, מבחין כמה היא נבוכה. דניאל לא הייתה רוצה להודות בזה, אבל כמו שאלכס כבר ראה, היא הסמיקה.
"כן, אני... אני בסדר," דניאל נמנעה מלהסתכל בעיניו הירוקות.
"כי... אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שאת מתביישת ממני," אמר. דניאל הסתכלה על החיוך הקטן על פניו. גומות.
עיניים ירוקות, גומות, בלונדיני... היא צעקה בראשה.
כן, הנער נראה טוב, אף אחד לא יכל להכחיש. במיוחד כשלדניאל יש חולשה לבלונדינים. תמיד הייתה לה.
"מה? אני... אני לא מכירה אותך בכלל," היה כל מה שהצליחה להגיד.
"ו... היית רוצה?" שאל.
"מה?" דניאל כיווצה את גבותיה.
"להכיר אותי," הסביר.
לא... הוא מתחיל איתך! קול צעק בראשה.
דניאל ניסתה להסתיר את התדהמה שהחזה בה, אבל אלכס כבר הבחין בתדהמה שעל פניה. עיניה נפתחו קלות וכך גם פיה.
"אני... יש לי חבר," אמרה.
למה לא באת לפני שבוע? חשבה.
רגע מה? לא! את אוהבת את פיטר! את אוהבת אותו בכלל?
רק עכשיו דניאל באמת חשבה על זה. מאיפה היא יכולה לדעת אם כל זה לא קרה רק כי הוא נסיך? אולי היא בכלל לא אוהבת אותו? אולי היא פשוט נסחפה אחרי הפנטזיה של האביר על הסוס הלבן.
אלכס העיף את הפוני הקטן שלו. דבר שדניאל מצאה כמאוד חמוד.
"אני מבין," דניאל יכלה להישבע שראתה אכזבה בעיניו.
הוא הסתכל על הרצפה ואז החזיר את מבטו אליה.
"טוב, היה נחמד להכיר בכל מקרה," חייך אליה.
"כן," דניאל הודתה וגיחוך ברח מפיה.
"את יפה כשאת מחייכת," החמיא לה.
"תו... תודה," גמגמה בביישנות. "גם אתה."
"ואת חמודה כשאת מסמיקה," המשיך, גורם לה להבין שהיא מסמיקה בשנית.
היא מיד הזיזה מבטה לחלון כדי לא להסתכל עליו.
"ו..." אלכס תפס את סנטרה והכריח אותה להסתכל עליו. "את פשוט יפה."
דניאל הסתכלה בעיניו הירוקות והרגישה איך היא טובעת בתוכן.
"טוב, פה אני יורד," אלכס אמר.
כל כך מהר? דניאל חשבה באכזבה.
"מי יודע? אולי ניפגש שוב," אלכס אמר לפני שקם. הוא זרק את תיקו על כתפו הימנית וירד מהאוטובוס.
עכשיו היה תורה של דניאל להרגיש אכזבה קלה.
"כן, אולי," היא לחשה. "הלוואי."