למה אני?

פרק 20

פיטר פקח את עיניו לקול אדם דופק על דלתו.
"מי זה?" שאל.
"מרי..." הוא שמע קול חלש. פיטר נאנח וקם בקפיצה מהמיטה.
"היי," הוא פתח את הדלת. המשרתת השפילה את מבטה למראה הנסיך שהתעורר רק לפני שניות אחדות.
"בוקר טוב, אדוני," היא אמרה בשקט.
"בסדר, אני אבוא, את יכולה ללכת," פיטר אמר.
"כן אדוני," מרי אמרה. היא הסתובבה ללכת, אבל אז קולו של פיטר עצר בעדה.
"מה התאריך היום?" שאל.
"השלישי לתשיעי, אדוני," מרי אמרה מבלי להסתכל עליו.
פיטר ראה שהיא עומדת במקומה ולא זזה.
"את משוחררת," אמר, מבין שזאת הסיבה שהיא נשארה במקומה.
"בוקר טוב," הוא שמע קול חלוש לפני שהיא המשיכה בדרכה.
הוא סגר את דלת חדרו והסתכל על המיטה. הדבר האחרון שהוא רצה היה ללכת לארוחת הבוקר. הוא לא ראה את אחיו מאז ארוחת הבוקר של אתמול. כל אחד מבני המשפחה פשוט הסתגר בתוך עצמו מאז הארוחה ההיא. אף אחד לא היה נוכח בארוחת הצהריים או הערב באותו היום.
"טוב, אני צריך להתמודד אם זה בשלב כלשהו," פיטר אמר. הוא תמיד נהג להגיד: "נגיע לגשר ואז נחצה אותו". בדומה לעוד מישהי... שניהם היו יותר מרוכזים בכאן ועכשיו, ואחר כך נתעסק עם התוצאות או המשימות הבאות.
אבל הם לא נהגו לקחת בחשבון, שלפעמים הם הגיעו לגשר מהר מדי, בלי לשים לב. לפעמים הם לא הצליחו לעבור אותו. אבל תמיד, היקום החזיר אותם למעלה חזרה, ישר בשביל להגיע לגשר הבא.
פיטר לא ידע, שממש מתחתיו, בישראל, הנערה שהיא גם הגורל שלו, נמצאת בבית הספר. הוא גם לא ידע ששניהם חושבים דומה, ורואים דברים מסוימים באותה צורה.
ממש כאילו הם מכירים אלפי שנים.

"למההוא תמיד מאחר?" וויליאם שאל בשקט כשפיטר נכנס לחדר האוכל. הוא התיישב במקומווהיה אפשר להרגיש את המתח באוויר.
נראה היה שאפילו מסור חשמלי לא היה חותך את זה.
"בתיאבון ילדים," מארק אמר.
"אין לי," אדמונד אמר.
"גם לי," ג'יימס הודה.
"די, תתקדמו, תעברו הלאה. תמשיכו," אנה אמרה. "אל תתקעובמקום."
"מאוחר מדי," וויליאם אמר.
"אולי די כבר?" אנה ביקשה.
"הפסקתי," וויליאם אמר וחזר להתרכז בצלחת שלו.
היה שקט צורם בחדר. כולם רק בהו אחד בשני, מנסים להעמיד פנים שהם לא. כמה מבטיםהצטלבו, אבל לא ליותר משתי שניות. כולם ניסו להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל זה לא היההמצב. להיפך, זה היה רחוק שנות אור מלהיות בסדר.
פיטר ניסה להתרכז באוכל שלו, אבל מחשבותיו רק נדדו לבן, למלוכה, אחים שלו, ההוריםשלו, המוכרת ההיא מחנות הבגדים.
לא עבר הרבה זמן עד שכולם סיימו לאכול וכל אחד הלך לדרכו. פיטר בדיוק נכנס לסלוןשהפלאפון שלו צלצל.
"כן?" הוא ענה. "למה? אני לא רוצה... א...בל, תקשיב רגע. אני יודע,אבל...-"
הצד השני לא נתן לו לסיים את המשפט.
"פשוט תגיע!" הצד השני אמר לפני שניתק.
"אבל אין לי כוח..." פיטר אמר למסך הפלאפון. הוא נאנח בתסכול ויצאמהסלון. הוא התחיל להתקדם ליעד שלו, כל כך שקוע בעצמו ובתסכול שלו, עד שלא שם לבלנער המתקדם לכיוונו, מחזיק קופסה גדולה שהקשתה עליו לראות את סביבתו.
"תסתכל לאן אתה...-" הנער התחיל לצעוק, אבל קטע את עצמו כשראה במיהתנגש. "סליחה אדוני, אני מצטער."
הנער השפיל את מבטו וחשש ממה שעתיד לקרות.
"זאת אשמתי, אל תצטער," פיטר אמר. הוא הרים את הקופסה, מופתע מהעובדהשנותנים לנער צעיר לסחוב דבר כה כבד וגדול.
"מה יש שם?" פיטר שאל, משתדל לא להפיל את הקופסה.
"לא יודע," הנער הודה. "התפקיד שלי זה להעביר את הקופסה למקוםשאמרו לי, לא לשאול שאלות."
"ולא מעניין אותך מה יש שם?" פיטר שאל. הנער לקח ממנו את הקופסה ונדבראשו לשלילה.
"אני פשוט לא רוצה לאבד את העבודה הזאת, או לגרום לפיטורים של אמא שלי. בליהעבודה הזאת, לא יהיה לנו לאן ללכת," הנער אמר.
פיטר רצה לעזור לו. הוא לא הוריד את מבטו מהנער הסוחב את הקופסה הכבדה, מנסה בכלכוחו לא להפילה. הוא בהה בגבו המתרחק.
כל כך עצוב... פיטר חשב.
לרגע אחד, כלום לא נראה לו חשוב. הוא חשב לרגע על שאר העולם. הוא פשוט יושב פה ומתבכייןעל זה שהוא יהיה המלך, בזמן שיש אנשים מסביב כל היקום שגרים בפחים,קופסאות, סמטה חשוכה, בניין נטוש. עם משפחה, משפחה חולה, לבד. הוא הבין כמה הצרותשלו קטנות לעומת שאר העולם. הוא היה חייב לעשות משהו כדי לשנות את זה.
אני פשוט משתגע פה... הוא חשב.
משפחה שיושבת לי על הוריד, היא...
ואז, הוא פשוט נשאר לעמוד במקומו, חושב על הנערה הזאת. הוא נשען על הקיר, עצםאת עיניו ודמיין אותה.
לרגע, הוא יכל להישבע שמישהו עבר לידו. שמישהו נגע בו בכתף.
הייתה לו תחושה מוזרה, כאילו כל מה שקרה, קרה כדי שהוא והיא יפגשו פה. ביקום הזה.בזמן הזה.
כאילו משהו תכנן הכל, משהו שיותר חזק ממנו. מהכול.
הגורל.