למה אני?

פרק 33

להפנט את בלייק כדי שיתנהג כמו חיות שונות זה דבר אחד, לצלם בשביל הכיף זה דבר שני, אבל להעלות לאינטרנט הבין כוכבי? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אחרי שהנסיכים החליטו שיש להם מספיק חומר מתועד כדי לצחוק על בלייק, פיטר עצר את ההקלטה. וויליאם הסתכל לבלייק בעיניים ואמר לו לחזור לחדרו, וכשיכנס לשם, הוא לא יזכור דבר. כך באמת קרה.
אחרי כל זה, הנסיכים הלכו לסלון המלכותי, שם וויליאם החליט להעלות הילוך.
"יהיה מצחיק," אמר. כמובן שאחיו נסחפו אחריו. תוך פחות מחמש דקות, הסרטון הופץ לכל כוכב באשר הוא. כמובן שהיו לו מליוני צפיות תוך כמה דקות בודדות בלבד, והמספרים לא הפסיקו להעלות. אבל כשסרטון כל כך פופולארי מסתובב ביקום, כמובן שמישהו בארמון ימצא אותו.
כאשר בלייק גילה על הסרטון, לא יותר משעתיים אחרי שהועלה, אגב בעל טריליוני צפיות, תגובות ולייקים, הוא לא היה שמח בקשר לזה. הוא מיד אמר לג'סי, שאמרה למארק ואנה, שנזפו קשות בבנים.
"אני לא מאמין שבמקום להיות עם דניאל, אני תקוע פה," פיטר רטן.
"תגיד תודה שבכלל נתנו לך להתקשר אליה," ג'יימס אמר. כן, בלי קשר לגילאים של הבנים, אנה לקחה לחמישתם את הפלאפונים שלהם. בנוסף, נאסר אליהם להשתמש בכל מחשב באשר הוא למשך שבוע.
"מה רצית? שאמא תיתן לה לבוא לכאן ולגלות לבד שהחבר שלה... מקורקע?" אדמונד אמר.
"כן, ההשפלה," אדוארד הסביר.
"ולחשוב שהם אמורים להתחתן, ג'יימס," וויליאם המשיך את דברי אחיו, "עדיף שלא לעשות בושות. לא נתאושש מדבר כזה. יותר נכון, אמא לא תתאושש."
האחים הנהנו וחזרו לבהות בקירות הלבנים.

להיות בקניון עם חברות גרמו לדניאל לחשוב על דברים. פתאום, כשלא הייתה עם פיטר, מחשבות שהדחיקה חזרו אליה. זיכרונות מהארוחה, דיבורים על נבואה וחתונה.
"את בוהה," אלונה קטעה את מחשבותיה.
"באמת?" דניאל אמרה והסתכלה על הרצפה. בנוסף לזה, גם השיחה המוזרה עם פיטר הדאיגה אותו.
זה נגמר? השאלה עלתה במוחה.
"טוב, אני מיציתי," סתיו יצאה מהחנות.
"איפה השניה?" דניאל שאלה ואז, כאילו קראה את מחשבותיה, הברונטית יצאה מחנות הבגדים והתקרבה אליהן עם שקית.
"נו?" אלונה שאלה אותה.
"בסוף קניתי רק את השמלה," הברונטית אמרה.
"טוב," אלונה אמרה.
"מה עכשיו?" דניאל שאלה.
"אני רעבה," אלונה והבלונדינית אמרו יחד.
"ממש זוג משמיים," הברונטית צחקה.
"כן..." דניאל לחשה.
אלונה, דניאל ושתי הסתוויות התחילו להתקדם לאזור האוכל של הקניון.
"אז מה נאכל?" הברונטית שאלה. כתגובה, דניאל משכה בכתפייה, הבלונדינית השמיעה קולות "אמממ..." כאילו היא חושבת ואלונה רק כיווצה גבות והתלבטה.
"כנראה שנגלה שם," הברונטית אמרה.

"טוב, לא יודע מה אתכם, אבל אני מיציתי לגמרי את הבהייה הממושכת הזאת," ג'יימס הכריז וקם מהספה. "אני הולך לעשות משהו מועיל, משהו משמעותי. פשוט לעשות משהו עם חיי העלובים, היוקרתיים והנסיכותיים עד כדי גיחוך."
"שב, שב בשקט," וויליאם אמר וג'יימס הרגיש כוח שמושך אותו לשבת. הוא לא התנגד.
"אז מה נעשה?" אדוארד שאל.
"אפשר ללכת לספריה," פיטר הציע.
"לא, משעמם מדי," וויליאם דחה את הצעתו.
"יש לך רעיון יותר טוב?" ג'יימס שאל.
"ספריה, הנה אנחנו באים!" וויליאם הכריז וקפץ מהספה. מבלי לבזבז שניה, חמשת האחרים התחילו לרוץ במהירות על טבעית לכיוון ספריית הארמון. כשהם נכנסו, הם עברו על כל מדי הספרים עד שהגיעו לקצה השני של הספריה.
"מי זוכר?" אדמונד שאל והסתכל על כל מדפי הספרים הרבים שיש בספריה.
"תמשכו את הספר הכחול," פיטר אמר.
"ידעתי את זה..." אדמונד אמר בזמן שמשך בו. כלום לא קרה.
"ברור שידעת," פיטר אמר בקול מקניט, מושך ספר אדום. השידה זזה הצידה, חושפת פתח. כשכל האחים היו בצד השני, הפתח נסגר.
"ואיך יוצאים?" אדמונד שאל. כתשובה, פיטר רק החווה בראשו לאיפה שהיה הפתח עד לא מזמן ועכשיו הייתה שידה זהה לקודמת.
"כאן זה הכחול," אמר.
הם היו במדור המוגבל. רק בני המלוכה ידעו על המקום הזה בארמון.
"שנחפש משהו?" וויליאם שאל, מתקרב לשידה בה היו יומנים של מלכים קודמים.
"לא יודע עד כמה זה מעניין," ג'יימס אמר, מסתכל על היומן שוויליאם החזיק.
וויליאם התיישב על הרצפה ואחיו מיהרו להתיישב לידו במעגל. הוא הניח את היומן במרכז, כך שכולם ראו אותו.
"מישהו קרא את בכלל?" אדוארד שאל, מסתכל על פיטר.
"היי, אולי אני אוהב לקרוא, כן? אבל אפילו אני לא כזה משועמם," אמר.
האחים הסתכלו על היומן הישן שהיה רקום על כריכתו: "שון".
זה היה היומן של שון, אביהם הקדמון, המלך הראשון.
אדוארד לקח אליו את היומן. "מי יודע איזה סודות הוא שמר," אמר כאילו דיבר על אוצר.
"מי יודע באמת?" וויליאם חטף את היומן מאדוארד.
"אנחנו?" פיטר שאל.
"אנחנו," וויליאם אמר ופתח את היומן.
"אתה תקריא כאילו?" ג'יימס שאל.
"למה כאילו? באמת!" וויליאם אמר.
"או שאתה מעדיף לקרוא לבד?" אדוארד שאל אותו.
"לא, לא תודה," ג'יימס אמר.
וויליאם פתח באמצע היומן ובדיוק כשהתכוון להתחיל, פיטר קטע אותו.
"למה מהאמצע?" שאל.
"אתם חושבים שמישהו בכלל קרא את זה פעם?" ג'יימס שאל.
"לא חושב," אדוארד הודה.
"גם אני לא," פיטר אמר.
"אפשר?" וויליאם שאל.
האחים הנהנו בניהם ואמרו לו להתחיל.
"היום קרה דבר נוראי. אני לא מאמין שאני באמת כותב את הדבר הזה, אבל היום נמצאה גופתו של פיטר..." וויליאם הפסיק לקרוא והסתכל על פיטר לפני שהמשיך. "כאילו שזה לא מספיק גרוע, לא רק שלא יודעים מי היה הרוצח, גם דניאל נעלמה."
וויליאם סגר את היומן וכולם בהו בפיטר.
"אל תסתכלו עליי!" פיטר היה מופתע בדיוק כמוהם.
"אתם חושבים שזה צירוף מיקרים?" ג'יימס שאל.
"לא נראה לי..." אדמונד ואדוארד אמרו יחד.
"אני בעד שנקרא הכול," וויליאם אמר, "מההתחלה ועד הסוף."
אחיו הנהנו כאות הסכמה.

אחרי כמה התלבטויות קלות, ארבעת החברות ישבו בשולחן, כל אחת עם הפיצה שלה.
"אני חולה על פיצה," דניאל אמרה.
"מי לא?" אלונה שאלה.
"אנשים מוזרים," דניאל אמרה.
"אבל... את אמרת שאת כן אוהבת פיצה," הבלונדינית אמרה.
"היי, זה לא מצחיק," דניאל זייפה פרצוף נעלב. היא הייתה שחקנית די טובה.
"זה כן," הבלונדינית אמרה.
"טוב," דניאל אמרה וחזרה להתעסק עם הפיצה שלה.
"אין עוד משהו נכון? אוכלים והביתה," הברונטית שאלה.
"אוכלות. אנחנו לא בנים," דניאל הייתה חייבת לתקן אותה.
"אותו דבר!" הברונטית נאנחה.
"אז בגלל זה את מגדלת שפם?" דניאל החליטה להתגרות בה.
"אמא'לה, איפה שפם?" הברונטית נגעה מתחת לאפה.
"אין לך כלום, תירגעי כבר," הבלונדינית אמרה.
"יש לך מזל," הברונטית נאנחה.
את מתכוונת שלך יש מזל... דניאל ענתה לה במוחה.

האחים קמו והתקדמו לשידה. וויליאם החזיק את היומן.אדמונד משך בספר הכחול והשידה זזה הצידה. הם חזרו לספריה והפתח נסגר בשנית. שוב,הם רצו במהירות על טבעית עד שהגיעו לסלון. שם הם התיישבו על הספות במידיות, בלילהבחין אפילו באימם שעמדה בקצה.
"איפה הייתם?" היא נעמדה במרכז הסלון עכשיו.
"בספריה," ג'יימס ענה.
"אוקיי, בסדר," אנה אמרה לא משוכנעת. "ועכשיו איפה באמתהייתם?"
"אמא, באמת היינו שם," וויליאם אמר, מראה לה את היומן כהוכחה. אנה לאייחסה חשיבות לספר שהחזיק, היא חשבה שזהו סתם ספר מהספריה ולכן לא השקיעה בזהמחשבה.
"טוב," היא אמרה משוכנעת. "נא להגיע לארוחת הערב בזמן."
"כן המפקדת!" אדמונד ואדוארד קראו בעוד אנה עזבה את הסלון.
"אז מה?" אדמונד שאל את אחיו.
"שנתחיל לקרוא?" אדוארד המשיך.