[ יום אחרי, יום שבת ]
"סופיה, קומי." אח שלי ניער את כתפיי והעיר אותי. נשפתי והסתובבתי כדי לישון על הבטן. לא רציתי לקום, היה לי נוח והייתי עייפה. דקה אחרי שהתעוררתי נזכרתי בכל מה שקרה אתמול, נזכרתי למה אח שלי הוא זה שמעיר אותי ולא אחת החברות שלי או השעון מעורר שלי. ישנתי בחדר של התאומים עם אח שלי.
פקחתי את עיניי אבל לא הסתובבתי לאחי. "החברים שלהם צריכים להגיע, קומי." הוא ניער אותי שוב. הנהנתי והתיישבתי בזמן שלקחתי נשימה עמוקה. התאומים לא היו בחדר וזה היה רק אני ואחי. הייתי עם אותם בגדים של אתמול ולא התכוונתי ללכת לחדר כדי להחליף אותם.
הלכתי לצחצח שיניים עם האצבע שלי, לשטוף פנים ולהתארגן לקראת חברי הילדות של התאומים, אנה וקייד. כשסיימתי ויצאתי מחדר המקלחת של התאומים ראיתי את אח שלי יושב על המיטה שאני ישנתי עליה והוא הרים את ראשו מהטלפון כשהרגיש בנוכחות שלי.
"הם הגיעו עכשיו, בואי נלך לפגוש אותם." דן אמר וקם. הנהנתי והלכתי אחריו. שנינו יצאנו מהחדר, הכנסתי את הטלפון שלי לכיס האחורי של המכנס ואחרי שיצאנו מבניין המעונות של הבנים סרקתי את כל האזור בפחד לראות את אחת או אחד מהחברים שלי. השעה מוקדמת יחסית, שמונה וחצי בבוקר בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא חושבת שהם התעוררו עדיין.
לא היו שום שיחות או הודעות מחברים שלי. היו הרבה התראות מהפייסבוק, שיתפו את הסרטון הזה הרבה פעמים ותייגו אותי, היו הרבה תגובות וכולן לא היו לטובתי. הרבה אמרו שהתאומים הצליחו לשטוף לי את המוח, שאני טיפשה, שזה מגעיל אותם... הפסקתי לקרוא אחרי כמה דקות אתמול בלילה כי הרגשתי שהייתי על סף בכי ואח שלי עדיין היה ער. לא רציתי שיראה אותי בוכה.
הגענו אל שער הכניסה לפנימייה. רק התאומים היו שם והם ישבו יחד על הספסל, הם ראו אותנו וחייכו. נעמדנו מולם. "איפה הם?" אח שלי שאל.
"בדיוק לפני כמה דקות הם הלכו עם שני המורים שבאו לקבל אותם כדי להראות להם את החדרים שלהם ולשים את הדברים, לדבר איתם על השיעורים וכל זה..." איתן ענה.
"קייד הולך להיות איתנו בחדר, יש לכם מזל שיצאתם לפני שהמורים באו. אם היו רואים אותך שם..." ג'ואי אמר והצביע עליי. לא אמרתי שום דבר או עשיתי הבעת פנים כלשהי. פשוט הנהנתי.
"הם יבואו חזרה הנה עוד מעט ונכיר ביניכם." איתן חייך והסתכל על אח שלי, אחר כך עליי, חיוכו דעך מעט. "מה שלומך?" הוא שאל אותי. שוב הנהנתי ונשפתי. "אני בסדר..." מלמלתי. אני לא בסדר בכלל. אני לא רוצה לדעת מה עוד כתבו בתגובות של הסרטון, אני לא רוצה לחשוב על מה חברים שלי בטח חושבים עליי.
אח שלי התיישב ליד איתן ואני התיישבתי ליד אח שלי, רגל על רגל. בהיתי בקרקע, לא חשבתי על כלום, פשוט בהיתי. הרגשתי ריקה אם לומר את האמת, חשבתי כל כך הרבה שעכשיו אין לי כבר מה לחשוב. אני לא יודעת אם אני דרמטית מידי בקטע הזה אבל אף אחד לא יבין אותי אלא אם כן זה קרה או יקרה לו. מה עושים במצב כזה?
YOU ARE READING
Terrified
Romanceאח חסר ביטחון שכולם מציקים לו פוגש בשני תלמידים חדשים, תאומים זהים עם עבר שרודף אותם. סופיה מוקסמת מהם מהר מאוד אחרי שעזרו לאח שלה שאותו כמעט השפילו מול עשרות תלמידים. אבל העבר שלהם לא מאפשר לה להיות מוקסמת למשך הרבה זמן. שמועות, סיפורים והרבה דיבו...
