Terrified

12

[ שלושה ימים אחר כך, יום שני ]

זה כבר אמצע יום הלימודים, נשארו עוד שלוש שעות של לימודים. בסוף השבוע ביליתי הרבה עם החברים שלי ובבוקר הייתי הולכת להיות עם אח שלי ועם התאומים. לא דיברתי עם דן על כך ששיקר לי, לא רציתי להיכנס לזה. אני פשוט אדע שאני לא יכולה לסמוך עליו אם אני מבקשת ממנו משהו.

לינדזי לא הפסיקה לעקוץ אותי בכל פעם שאמרתי משהו, חלק מהחברות שלי כבר העירו לה ואפילו לוגן אבל ממש לא היה לה אכפת. היא עצבנית עלי כל כך ולפעמים כשאני מסתכלת עליה אני רואה חיוך ערמומי על הפנים שלה. אני מנסה להבין מה הקטע אבל אני לא מצליחה.

לא סיפרתי לחברים שלי שום דבר על כך שאני שוב בסדר עם התאומים, לא רציתי שהם יציקו לי שוב ויגידו לי להתרחק. הם הצליחו לעשות את זה פעם אחת ואני לא רוצה שזה יקרה פעם שנייה.

הנשיקה עם ג'ואי לא יוצאת לי מהראש. יצא לי לדמיין את זה קורה כמה פעמים שוב ושוב, אני רוצה שזה יקרה שוב. אהבתי כל דבר בזה אם להיות כנה. התנשקתי כמה פעמים בחיים שלי אבל אף פעם אף אחד לא נישק אותי ככה ואני לא הרגשתי כמו שהרגשתי באותו רגע.

הלכתי אל הלוקר שלי ופתחתי אותו כדי לשים בו דברים ולהוציא. כשסגרתי את הלוקר כמעט נבהלתי כשראיתי את ג'ואי נשען כנגד הלוקרים האחרים. הוא חייך ואני חייכתי חזרה אבל הסתכלתי לכל מקום כדי לוודא שחברים שלי לא בסביבה. היו רק כמה תלמידים שהסתכלו לכמה שניות אבל חזרו לעיסוקים שלהם מהר מאוד.

"היי." הוא אמר. "מה קורה?"

"בסדר." עניתי. "מה איתך?"

"בסדר." הוא ענה. "את רוצה ללכת יחד לשיעור ספרות?" הוא שאל ואני הנהנתי. התקדמנו יחד במסדרון לכיוון הכיתה שבה אנחנו לומדים. "שבוע הבא או אולי השבוע מגיעים ללמוד כאן שני חברי ילדות שלי ושל איתן." הוא סיפר והסתכל עליי, הסתכלתי עליו לרגע גם.

"באמת?" שאלתי, מנסה להישמע קצת נרגשת. "אל תבין אותי לא נכון אבל למה?"

"הם רוצים לבוא ולהיות איתנו." הוא חייך, נראה שמח. "הם גם תאומים אבל הם לא זהים."

"רגע אבל הם לא גם בגיל שלכם? הם לא סיימו בית ספר?" שאלתי אותו.

"הם שנה מתחתינו האמת." הוא ענה ופתח בשבילי את הדלת לכיתה, נכנס אחריי. היינו הראשונים בכיתה. "האבות שלנו היו חברים."

"היו?" שאלתי.

"אבא שלנו מת מתאונת דרכים כשהיינו בני אחת עשרה." הוא סיפר, נשאר לעמוד איתי. "נשארנו בקשר עם הילדים שלו. חברי הילדות שלנו."

"משתתפת בצערך..." מלמלתי.

"זה בסדר. כבר התגברתי על זה." הוא משך בכתפיו. "זה גם היה אשמתו, הוא נהג שיכור הביתה וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היה משתכר..." הוא נשף כשסיים לדבר. הצלצול נשמע וקטע את מה שהתכוון להמשיך לומר. שלחנו חיוכים אחד לשנייה לפני שהתיישבנו במקומות שלנו. אני ליד היילי והוא בסוף הכיתה.