Ice Queen

פרק 17- חץ הרדמה:

האור סינוור אותי וגרם לי לפקוח את עיניי. שכבתי על מיטה שמעליי מנורה שהפיצה אור חזק שהפריע לי בעיניים. 

מה זה?! איפה אני נמצאת?

אה כן, נזכרתי. לקח לי כמה שניות כדי להתאפס על עצמי ולהיזכר שאני נמצאת בחדרו של רוי.

קמתי ממצב שכיבה למצב ישיבה, מביטה סביבי.

״רוי!״ קראתי וכעבור חצי שנייה הוא פתח את דלת חדרו וכבר התייצב מולי.
הוא שם את ידו על המצח שלי ולאחר מכן ישב לידי.

״הכל בסדר עכשיו? את מרגישה טוב?״ שאל בדאגה.

התחלתי לצחוק. ״דיי, אל תגיד לי שנרדמתי לך בחדר״ הסמקתי. זיכרוני היה מעורפל ולא זכרתי בדיוק איך ומתי נרדמתי. ״דרך אגב, מה השעה?״ שאלתי כשלא הרגשתי את הטלפון בכיסי.

״שמונה בערב. לא יודע מה קרה, היינו רק שנינו במטבח ובדיוק כשבאת לקחת במבה נפלת על הריצפה פתאום. את לא מבינה איך פחדתי שהתעלפת! העלתי אותך לפה למיטה וחיכיתי שתתעוררי״, אמר והוציא מכיסו את הטלפון שלי. הסתכלתי עליו בכיווץ גבות, והוא כנראה גם הבין למה, כי בדיוק אז הוא מיהר להוסיף ולהגיד שהוא לא יודע את הקוד לטלפון שלי אז אין לי מה לדאוג ושהוא לא נכנס לכלום. תכלס, מה כבר יש לו לקרוא? אבל בכל מקרה אני שונאת שנוגעים לי בטלפון בלי רשות, פשוט שונאת!

״טוב, תודה. וסליחה על מה שקרה.. אתה יודע״, חייכתי חיוך קטן ומובך, ״ניפגש כבר יום אחר, אני זזה״.

קמנו שנינו והוא ליווה אותי עד שהגענו לפתח הגינה.
״את הולכת לבד?״ שאל בחשש.

״למה לא? רק שמונה״, צחקתי ונתנתי לו חיבוק, ״ביי״.

״דברי איתי יותר מאוחר. בעצם, לא! עכשיו אני מתקשר אליך ומדבר איתך עד שאת מגיעה!״, הוא הוציא את הטלפון מכיסו ונכנס לאנשי הקשר. ״ביי, בוניטה״ הוסיף בקריצה ונכנס חזרה לביתו.

לא הספקתי ללכת שתי צעדים וכבר על הצג הופיע ׳בוניטו מיו❤׳. טוב.. חתיך הוא כן אם נודה באמת, אבל שלי הוא לא.

הייתי רוצה שהוא יהיה שלי?

עניתי לטלפון וכל הדרך הוא רק הצחיק אותי וגרם לי להתפקע מצחוק באמצע הרחוב.
גם אחרי שהגעתי הביתה המשכנו לדבר עוד שעה ארוכה, עד שהוא פשוט נרדם לי בטלפון!

אחרי ששמעתי את הנחירות הקטנות שלו והייתי בטוחה שהוא נרדם, ניתקתי את השיחה והחלפתי לפיגמה.

׳חחחח טמבל! מה נרדמת לי באמצע השיחה?? טוב שיהיה לך לילה טוב💞׳ רשמתי ועליתי לישון גם אני.

*נקודת מבט של רוי*

-כמה שעות קודם לכן-

״רומי?״ נועה אמרה בהפתעה, ומיד אז חואן הגיע מהסלון ובלי שנועה שמה לב הוא ירה בה חץ הרדמה. תוך שניות היא נפלה על הריצפה, רדומה.

הוא התקדם אליי ונעצר מולי.
״השתגעת?!״, צעק, ״אתה רוצה שהכל יהרס?!״.

הסתכלתי עליו ועל אמי, לא יודע מה להגיד.
״אבל זאת לא אשמתי! אמא, את אמרת לי שאת מגיעה רק בעשר בלילה!״ הצדקתי את עצמי.

״ובגלל זה לא טרחת להודיע לאף אחד שאתה מביא אותה לכאן?״ אמא נכנסה לתוך הבית.
״אני הולכת לחדר להחליף בגדים ויוצאת שוב, יש לי פגישה עוד חצי שעה. באתי לכאן לכמה דקות רק בשביל זה״ אמרה ונעלמה.

חואן הסתכל עליי במבט כועס ולאחר מכן הסתכל על נועה שעדיין שכבה על הריצפה. הוא התכופף אליה ומיד קפצתי ועצרתי אותו.
״מה אתה עושה??״ אמר בכעס והעיף אותי אחורה ככה שנפלתי על הריצפה.

״אל תפגע בה!״ קמתי על רגליי והלכתי אליו שוב.

״לא התכוונתי גם לפגוע בה״ אמר והתכופף אליה שוב, מוציא את חץ ההרדמה מהמותן השמאלית שלה.
״אל תשכח שאנחנו עוד צריכים אותה. עכשיו תטפל בה, קח אותה לחדר ותגיד לה שהיא נפלה פתאום, נרדמה, קיבלה מכה, לא אכפת לי מה! אם היא רק תגלה על מה שקרה, או שרק תתחיל לרחרח סביב אמא שלך ולגלות את האמת עליה, זה יהיה הסוף של שניכם!״ אמר בטון עצבני ויצא מהבית.

הרמתי את נועה בזרועותיי, לוקח אותה לחדרי. תוך כדי הליכה הורדתי את מבטי אליה מספר פעמים. היא כל כך שלווה ונינוחה כשהיא ישנה.. עינייה העצומות הסתירו את צבען הירוק והיפה, אבל הריסים שלה כבר השלימו את העבודה..
אסור שהיא תגלה כלום, אסור שיפגעו בה! אני לא רוצה שיפגעו בה! אני יודע שחואן חזר ואמר לי שאסור לי להיקשר אליה, אבל.. אני חושב שזה כבר קרה.

מה קורה כשבן אדם שחדש לנו נכנס לחיינו בצורה כל כך משמעותית? מה קורה כשאדם שלפני זמן קצר לא הכרת בכלל, כיום הוא השולט העיקרי במחשבותיך? כשאתה נמצא כל כך הרבה עם מישהו, אתה כבר לא יכול בלעדיו, הוא נהיה כמו צורך בסיסי שלא תוכל לחיות אם הוא לא יהיה. ככל שאתה מתקרב למישהו אתה לומד להסיט את כל הרע שבו ולראות רק את הטוב. גם אם הוא יהיה האדם הקשה, הקר, והנורא ביותר, ברגע שתיקשר אליו הוא יצטייר בעינייך כמלאך אמיתי. כל המגרעות שלו לא יעניינו אותך בכלל, ואתה תמיד תראה בו רק את היתרונות. זה מסוכן, להתקרב ככה למישהו. זה מסוכן לתת למישהו לשלוט במחשבות שלך. זה מסוכן שכל סדר היום שלך בנוי סביב מישהו. מה יקרה ביום שבו אותו בן אדם כבר לא יהיה כאן? שכל הקירוב הזה, בשניות יהפוך למרחק שלא ניתן לגשר שוב? האם בגלל זה בכל חיי ובכל עבודתי לעולם לא נתנתי לעצמי להיקשר ככה לאנשים? תמיד הכל היה בגדר הצגה. כאילו באמת אכפת לי, כאילו אני מתעניין. אבל זה לא המקרה.. באמת אכפת לי מנועה, אני באמת רוצה לשמור עליה ולהגן עליה, שלא יפגעו בה.

הגעתי לחדר והנחתי אותה על המיטה, סוגר את הדלת אחריי ומתיישב לידה.
״נועה..״ לחשתי. היא לא קמה.
״מצטער על הכל. מצטער על מה שתחווי בגללי. אני רק אבקש ממך משהו אחד, טוב? בעצם יש לי כמה דברים לבקש ממך. קודם כל, אל תנסי לדחוף את האף יותר מדי. אני יודע שהסקרנות תגבור עליך, אבל אל תנסי לרחרח, אל תנסי לגלות, אל תנסי כלום! דבר שני, בבקשה תנסי לא להיזכר, אלא לשכוח, מכל מה שקרה היום. תשכחי מאמא שלי, תשכחי מהנפילה שלך, פשוט תשכחי ואל תנסי להיזכר בזה, זה רק יסבך אותך. ודבר אחרון, אל תיקשרי אליי. אל תעשי את הטעות שאני עשיתי. תאמיני לי, את רק תסבלי מזה, ואני באמת לא רוצה שתסבלי.. אבל אני חייב לעשות את מה שאני עושה״.

היא המשיכה לישון, לא שמעה מילה אחת ממה שאמרתי. וכך טוב יותר, היא גם לא אמורה לשמוע את כל זה. אבל בכל זאת, אחרי שאמרתי לה את זה, הלב שלי הרגיש אנחה קלה.