Ice Queen

פרק 1- שיעור חופשי:

״בוקר טוב נסיכה״ אמא נכנסה בחיוך לחדרי והסיטה את התריס של החלון.

יופי, עוד יום רגיל ומשעמם מתחיל לו. שיגרה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום בלי הפתעות וחידושים.

כהרגלי מילמלתי ״בוקר״ עייף ושקט, מסתכלת על השעון ורואה שכבר שבע.
אני קמה ומתקדמת לחדר השירותים, ועל הדרך רואה את דניאל ואנחנו רבים מי נכנס ראשון. בסוף הוא מוותר לי כי ״אני בת ולוקח לי יותר זמן להתארגן״. אני מצחצחת שיניים ונכנסת להתקלח, הולכת חזרה לחדרי ורואה שכבר שבע ועשרים.
אמא צועקת לנו מלמטה שיהיה לנו יום טוב ויוצאת, אך היא לא מודעת לזה שכל יום שעובר זה סבל מתמשך עבורי. אני מסתכלת במערכת השעות שלי בשביל לראות אם יש לי ספורט באותו היום, ואז זורקת על עצמי את החולצה והמכנס הראשונים שאני רואה בארון.
אני יורדת למטבח ורואה שדניאל כבר מחכה עם שתי שקיות שוקו ביד. הוא מביא לי אחת ואנחנו מתקדמים לתחנת האוטובוס ומחכים עד שהוא יגיע.
בעשרה לשמונה אנחנו כבר מתייצבים בתיכון, כל אחד בכיתתו, אני בכיתה י8׳ ודניאל בכיתה יב5׳ ביחד עם תמיר. אני מוציאה אוזניות מהתיק ושומעת את השירים הקבועים שלי, או שבמקרים אחרים אני יושבת לדבר עם מאי.

בקיצור, שיגרה מתמשכת.

ישבתי בשקט, מתעסקת בטלפון ומוציאה מסטיק מהתיק. הורדתי את העטיפה שלו וגלגלתי לכדור קטן. העפתי ממקומי את הכדור לעבר הפח, והוא התפספס בדיוק בגלל רוני שעברה ליד עם השפוטות המגעילות שלה, נועם ושירה. כמובן, כל היום מקרקרות סביבה כאילו חייהן תלויים בחייה. בכל פעם שהייתי צוחקת עליהן שהן פשוט חסרות עמוד שדרה וכל מעשה שלהן עובר דרך רוני, רוני היתה קופצת ומתערבת בדאגה מלאכותית שאני לא מבינה מה זה חברות אמיתיות כי אין לי כאלה. אבל גם אני וגם היא ידענו שכל מילה שאני אומרת נכונה, ופשוט היה כיף לרוני להיות המלכה, השולטת, זאת שסוגדים לה.

נועם מתחילה ללקק לרוני כהרגלה, וצועקת לעברי שפעם הבאה אני אזהר לפני שאני זורקת משהו שיפגע ברוני ׳מלכתה׳. גילגלתי עיניים ושתקתי, החלולה הזאת לא שווה את היחס שלי. למזלה. כי כולם, וגם היא, יודעים טוב מאוד שברגע שאני באמת מתעצבנת אני כבר לא שולטת בעצמי, אז כדאי לה להודות לאלוהים שאני מאופקת הבוקר.

הצלצול נשמע ויותר ויותר תלמידים נכנסים לכיתה. חלקם לא מתייחסים לשהותי בכיתה, חלקם מסתכלים עליי ומחזירים את מבטם לחבר שלידם, חלקם בוחנים אותי וזורקים לעברי מבט מלא שנאה. במיוחד הבנות.

״נשים, נשים, שק מלא נחשים״, צדק מי שאמר את זה. כמה קנאה יש בנו. זה פשוט לא יאומן. שק של נחשים זאת מילה קטנטנה למה שאנחנו מסוגלות להיות כשאנחנו רוצות בכך. כמות הקנאה הזאת פשוט לא הגיונית.
וכן, אני יודעת שבנות כיתתי מקנאות בי, או יותר נכון בנות שכבתי, רובן. רואים את זה בעיניים הארסיות שלהן ברגע שהן רואות אותי, כמו חתול שרואה את עכברו כטרף. רואים את זה בתגובות שלהן כשאחד הבנים מנסה להתחיל איתי ואני מנפנפת אותו בלי לחשוב פעמיים. רואים את זה במעשים שהן ניסו לעשות, בשמועות שהן ניסו להפיץ, בדיבור המלוכלך שהן דיברו עלי בלי סוף. ״הן באמת מקנאות, ובצדק״, מאי תמיד נוהגת לומר לי כשאנחנו מדברות על אחת מהנחשות של השכבה, ״את יפה, את שווה אמיתית. מי לא ירצה אותך? תתחילי לשים גם את על בנים״. אף פעם לא הבנתי מה כל כך מיוחד בי שיש רשימת בנים ארוכה שמעריצים את היופי שלי למרות האופי הביצ׳י הקר שאני משדרת כלפיהם ללא רגש. שיער שחור ארוך וחלק, שמאי תמיד היתה מקללת אותי ומאחלת שיום יבוא ואני אקום עם תלתלים סבוכים כמו שלה. עיניים ירוקות, ירוקות בהירות. גופי נמוך ורזה, אך מלא במקומות שצריך, ובזה באמת אני יכולה להיות שלמה עם עצמי. אך בסופו של דבר, אני לא מבינה מה כזה מושך בי, שכל אחד שמכיר אותי אומר שהיופי שלי משדר קסם מסתורי ומסקרן שחייב לפענח. 

חיכיתי רבע שעה והמורה לא באה. עוד דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד שתיים, ועוד חמש.

״שעתיים חופשיות, רינה לא באה!״ צועק אחד הבנים מסוף הכיתה ולא עבר רגע וכל הכיתה כבר קופצת וצוהלת משמחה.

יופי, שעתיים היסטוריה של סבל ירדו ממני.

אני קמה באדישות ושמה את התיק על כתפי. אני מביטה מסביב. חבורת הסנוביות כבר הספיקו להיעלם אחרי הבנים, וילדים בודדים נשארו בכיתה.

יצאתי מהכיתה ופניתי לכיוון החצר. טיילתי בין העצים הגבוהים שהיו שם, מריחה את הדשא הרטוב שבוודאי הושקה לא מזמן. מבטי מופנה לאדמה, כאילו אני מחפשת דבר מה שאבד לי. בדרך כלל אני לא כזאת, מהילדים שהולכים עם ראש מושפל לריצפה. ההפך, אני הולכת הכי זקוף שאפשר, עם ראש מורם בגאווה וחיוך רע שקוטל כל מי שרק מסתכל.

חילזון שזוחל לו לאיטו תופס את תשומת ליבי, ואני מתקדמת אליו בצעדים קטנים ודורכת עליו. לא יודעת למה, פשוט התחשק לי. כעת הוא כבר לא זוחל. הרגתי אותו? גם אם כן, זה לא כזה מעניין אותי. אני לוקחת צעד אחורה וממשיכה להביט בו. אחרי דקה ארוכה אני רואה אותו זוחל, לאט יותר ממקודם אפילו, עם חצי שריון מעוך עליו. הוא היה מרוסק לגמריי, והמחשבה על כך שביתו נהרס הגניבה ממני צחקוק. גם ביתי נהרס, לפני הרבה שנים, אבל הנה אני ממשיכה לחיות ולהתקדם בחיי. אם אני שרדתי את זה, גם הוא ישרוד.

אני ממשיכה ללכת עד שאני שומעת רעש צעקות של ילדים. אני לא מצליחה לזהות את פרצופם, אז אני מתקדמת עוד ועוד לעברם.

ואז אני שומעת את הקול שלו, הקול המגעיל ביותר ששמעתי, הקול ששייך לאדם המתועב ביותר שהכרתי.
אני באה להסתובב ולהסתלק משם. אני לא אדם פחדן, הכי לא. אבל לא היה לי מצב רוח לראות את פרצופו על הבוקר.

״תראו מי כאן״, אני שומעת אותו צועק ומרגישה שהכוונה היתה אליי. נשארתי עם הגב אליהם, אך עוצרת במקומי.
יד הונחה על כתפי וסובבה אותי. הרמתי את ראשי בשביל שעיניי יגיעו לגובה עינייו. 

תמיר.