-השותפים 2-

השותפים 2:פרק 23

אחד הקאברים המעולים ששמעתי,פרק מלא בהתרחשויות. מקווה שאצליח לרגש!אוהבת מלא 💕

השותפים 2:
פרק 23.

הדלת נפתחת במהירות שלא צפיתי אליה.וכשאני מרימה את ראשי מהשטיח במפתן הדלת,רונה אמו של עומר מחייכת
חיוך ענק,חושף שיניים לבנות וישרות,ממהרת לחבק אותי
לברך אותי על בואי ומספרת לי על התוכנית המשותפת שלה ושל בעלה ,אני מצחקקת בטוחה שאם יוודא לעומר,הוא לא בדיוק ישמח שהוריו מתערבים במערכת היחסים שלנו אבל אני,במצב הנוכחי,אשמח לקבל עזרה,לא משנה ממי.

״מזל טוב רונה״ אני אומרת ומושיטה לה שקית מעוצבת בתוכה קופסה זוג עגלים ושרשרת שניקול אישתו של אבי קנתה,לניקול טעם יוקרתי,והיא מבינה במתנות הרבה יותר ממני.יכולת על להתאים מתנה לאדם על פי תיאורים כללים .
״תודה יקירה,לא היית צריכה,בואי כנסי״היא אוחזת בכף ידי גוררת אותי הישר לתוך חלל הבית,אני מחייכת,היא מזכירה את אמא שלי לרגעים וזה מבדר.

הבית מסודר לתפארת,ריח של נקיון ובשמים באוויר יחד עם ריחות של בישול,אני נושקת ללחיו של אביו של עומר,אומרת שלום לאלנה,סטיב ואוון שמחייכים אלי,אוון מציע לי טעימות לפני שכל האורחים באים,אני מסרבת,למעשה מהתרגשות ולחץ
הבטן שלי מתהפכת וגועשת,אני מבינה שהקדמתי והגעתי לפני כולם,אבל האווירה כל כך נחמדה,ואני מרגישה בבית,כך שזה לא באמת משנה,אני רק מיחלת שעומר יגיע,שיראה אותי והכל יהיה בסדר,שיסלח לי,נתנשק,ושנקרע את הבגדים זו מזה.

״אלה!״קולה של נועה מגיח משום מקום,אני נבהלת לרגע,אבל מחייכת שהיא רצה במדרגות לעברי,יש לה אנרגיה של סערה. היא מתקרבת ואנחנו מתחבקות,כיאלו אנו חברות שלא נפגשו שנים,אף על פי שהיא צעירה ממני בהרבה,הרבה שנים.
״בואי,תעזרי לי לבחור מה ללבוש״היא מושכת בידי,ניקול שולחת לעברי פרצוף מגחך וחוזרת לשוחח עם אלנה,ואני מנסה לעמוד בקצב של נועה שמשחררת את ידי ורצה במדרגות הבית

״בלבן אני אראה כלה,ואמא היא כלת האירוע,סגול לא באמת מחמיא לי,ושחור?טוב זה להלוויות ולא מתאים לאנרגיה שלי״ היא מציגה לי את השמלות שלה,ואני מנסה לעקוב,רוני היא הבן אדם לשאלות מהסוג הזה,פחות אני,אבל אני מנסה להראות לנועה שאני עוקבת אחרי דבריה,ויודעת שהיא בסוף תחליט מה היא תלבש,ואני פה רק בכדי לאשר את ההחלטה הסופית שלה ״אולי אני אלבש כחול כמוך,לא יפריע לך נכון?״היא מכניסה את ראשה לתוך ארון התלייה,כך שישבנה מציץ מאחור
״לא,לא יפריע לי״אני משיבה במהירות שהיא שולפת שמלה כחולה בעלת שרוולים עד המרפק ״היא יפה״אני אומרת בחצי חיוך,ונועה תולה אותה על ידית הארון ״נהיה דומות״נועה מתקרבת מתיישבת על המיטה,ומשלבת את רגליה כישיבה מזרחית ״את ועומר,רבתם?״היא שואלת בישירות שמפתיעה אותי ״אנחנו...הוא דבר איתך?״אני מנסה לגשש את הדרך מאחותו של עומר,אני יודעת שהם קרובים,אולי דרכה אני אצליח למצוא מידע לגבי מה הוא מרגיש ״לא,אבל הוא שבר
את הארונית של אבא.והפעם האחרונה שעשה מעשה דומה היתה לשנפרדתם,עכשיו את פה,אבל את פה בלעדיו,אני מקווה שלא נפרדתם שוב...טוב זה ממש מבלבל״נועה משיבה,אני מופתעת ממנה,רק בתחילת גיל הנוערים אבל נדמה שלצד רגעי הילדותיות,באופן שהיא מתבטא אפשר למצוא בגרות רבה ״אני,לא יודעת להגדיר אבל אני פה בשביל להחזיר אותו אלי״ אני עונה לה והיא שולחת לעברי חיוך מחזק שמחזיר לי אנרגיה טובה.