-השותפים 2-

השותפים 2:פרק 29.

טוב הבנתי משהו קוראים לזה הדדיות ,כשאתן מצביעות מגיבות ושולחות לי מלא אהבה ופרגון באופן אוטומטי אני כותבת יותר מהר ומפרסמת יותר מהר,סוג של פינ-פונג מטומטם :-)

השותפים 2:פרק 29

ברגע שליאם נכנס לבית היה אפשר לראות על פניו כאב חד
עיניים אדומות,שפתיים כהות,ופרצו עייף וכאוב.הידיים שלי
נפרשו באופן אוטומטי לחבק אותו,הוא מתפרק בידי,בכי כאוב
מריר,כזה שרוצה לצעוק אבל יוצא ביבבות קוליות.

בחזות,בדיבור,במעשים ליאם מצטייר כגבר,משחק כדורגל
שפת דיבור גברית קשה מלאה בציניות שיכולה להיות מעצבנת
אבל ברגע השברון שלו,הכל נשבר,כולל החזות ההיא של הגבר האיתן,הוא רק נער אני מזכירה לעצמי.

התוודות שלו מול עומר הגיעה אלי,הוא לא יודע את זה.אני מניחה לעצמי שהכאב נובע גם מהבילבול שעוטף אותו, מהעובדה שהוא לא במשבצת המדויקת שאבי מכוון אליה.
דניאל וליאם אוהבים אחד את השני אבל בניהם קיימת תחרות
סמויה שאבי מפזר מסביב,אף על פי הפרשי הגילאים,יש בניהם
חברות מלאה בתחרות,השוואה בלתי נגמרת;מי יותר טוב
מי יותר חכם,מי יותר מצליח,מי יותר מבין,מי יותר אהוב.

״מה קורה?״אני לוחשת,עומר מניח כוס מים קרים על שולחן המטבח לאחר ששם פרק של סמי הכבאי לעלמה

״אני יכול לישון כאן היום?״הוא מרים את עיניו האדומות,עומר
מהנהן ואני מנסה להסתיר את הכאב שבליבי למצב שלו,אני כל כך רוצה לשמוע מה עובר אליו אבל מצד שני לא רוצה ללחוץ

״בטח״אני עונה במילים,הוא שולף את הפאלפון מכיסו ומכבה אותו,פעולה בעלת משמעות כפולה,לכבות גם את העולם.

ליאם לא מרבה לדבר,הוא בקושי אוכל בארוחת הערב,וממהר
למקלחת שוהה בה בקירוב לארבעים דקות ואני מתחילה לפתח
חששות בליבי,היסטריה מתפשטת בגופי ואני מנסה להרגיע אותה בניקיון הבית,בעשייה,אני מקישה פעמיים בדלת בכדי לוודא שהוא בסדר אף על פי שאני יודעת שהוא לא בסדר
רע לו,כואב לו,קשה לו,ועוד מליון תיאורים של גיל הנעורים

״הוא יהיה בסדר?״אני לוחשת לעומר,כשאני שוטפת כלים ועומר מסדר את המטבח שהתבלגן בהכנות הארוחה

״אני מקווה״עומר נעמד מאחורי ונועץ את סנטרו בשקע צווארי

״בסוף הכל יהיה בסדר״הוא מוסיף ואני מהנהנת בחיוך קטן
בידיעה שאנחנו נהיה פה לצדו,לתמוך,לעזור ולהקשיב עד שהכל יהיה בסדר וגם כשהכל יהיה בסדר.