-השותפים 2-

השותפים 2:פרק 30.

אני משתדלת לעמוד בהבטחות שלי,היה לי יום מטורף ולעמוד בפרק כל יום זה אתגר עבורי עכשיו.
אבל בשבילכן עד חצי המלכות 👑

השותפים 2:פרק 30

אם אני הייתי טסה ליומיים כל הבית היה נכנס לתוך המזוודה
אבל עומר הוא זה שטס,ואפילו מזוודה הוא לא לוקח,אלא תיק
נסיעות שאליו הוא בעיקר יכניס את המחשב שלו חולצה ומכנס
ועוד כמה דברים שנחשבים כנחוצים בעיניו.

אני יושבת על המיטה שלנו,צופה בתוכנית טלוויזיה אמרקאית
שמחתנת אנשים זרים אחד עם השניה על בסיס התאמה נפשית
או משהו בסגנון.מנסה להתעלם מעומר,מהבקשה שלו שאני לא אעזור לו לארוז,וזה קשה,ככל שהזמן עובר השאיפה של עומר היא שאשב או שאשכב ולא אתאמץ יותר מדי...ואני לא מסוגלת

״מטען לפלאפון לקחת?״אני שואלת ומעבירה את עיני מהטלוויזיה אליו,הוא מהנהן לחיוב ואני מרפה את אחזתי בשלט כשהוא מתקרב לעברי וכורכת את ידי סביב צווארו כשהוא נשכב על החלק הפנוי בזהירות רבה

״את רוצה שאשאר?״הוא שואל את השאלה הזו בכל יום בשבוע האחרון ואני משיבה לשלילה.אני רוצה את עומר לצידי
ואנחנו צמודים תשעים אחוז מהזמן, אבל אני לא רוצה
שהגשמה העצמית שלנו,ההצלחה של אחד מאיתנו תפגע,יש לנו את כל החיים להיות ביחד,ועכשיו בהריון אני מוקפת באנשים כל הזמן,אז שיסיע ויעשה את מה שהוא צריך לעשות

״בפעם השלושים ושתים,לא״אני עונה ומסתכלת לתוך העינים היפות שלו,אני יכולה להעביר את כל החיים שלי בהסתכלות לתוך הכחול,העמוק והיופי שיש בתוך העינים שלו.אני מלטפת את שיערו מנסה להסביר לו גם ללא מילים שאין לו סיבה לדאוג,הכל בסדר ומלבד כאבים בגב וברגליים אני בסדר גמור,
בשלב כזה שאין בחילות או צרבות,ואני מתחילה לחוש את העובר בבטן

~~~

אנחנו נוסעים ברכב לבית של אבי,עומר לא מאפשר לי להישאר לבד אפילו שמדובר ביומיים,ולמעשה אני לא אתנגד לעזרה עם עלמה,במיוחד שניקול יכולה להקפיץ אותה בבוקר לגן,אז אני זורמת עם עומר,ויודעת שזה יעזור לו להירגע,הוא דואג שומר ומגן כיאלו אנחנו נמצאים בסכנה יום יומית,אבל אני מבינה אותו,והדאגה לא מציקה לי,אלא גורמת לי להעריך את עומר ואת העובדה שהוא באמת אחד הדברים המדהימים בחיי

הוא עוצר את הרכב בכניסה,ואני יורדת מהרכב באיטיות הבטן
הופכת אותי לאיטית וכבדה אבל אני אוהבת אותה,ואם בהתחלה היו לי חששות פחדים ומחשבה שהייתי מעדיפה לחכות עם ילד נוסף,אני מבינה שהמחשבה שלי היתה מוטעת,והפחדים מיותרים אני מאושרת מהמצב,הפחדים נעלמו והרעיון שהיה לנו ילד נוסף מעלה לי חיוך ענק על הפנים