-השותפים 2-

השותפים 2:פרק 22.

לא היה אמור לעלות פרק היום,אבל אני מפרגנת-

השותפים 2:
פרק 22

בלעדיך שווה להיות בלעדי,אבדתי איבר בגוף,הלכתי לאיבוד במסלול של עצמי,חפשת אמת ומצאת את השקר.אמרת לי שתכאב לי וצדקת.הכאב מגיע לי,מגיע לי להרגיש את החרב בצוואר,מגיע לי להזיל דמעות בלילה,מגיע לי לשאת את העונש.
אבל אני אלחם,בפעם הראשונה בחיי,אלחם,בלעדיך אני בלעדי.

~~~

שעון הקיר הגדול שבועז קנה למשרד,היה תקוע,לא באופן ממשי,אלא במחשבה שלי,הזמן לא עבר,המחוגים לא זזו,ובכל רגע במהלך היום יכולתי להשבע שאני קרובה להטביע את ליגל ואווה במזרקה שמתחת למשרדים.

בשבוע הראשון להעדרו העובדה היתה מקום מפלט,מקום למלא את המוח והידיים בתעסוקה,כעת בפתיחתו של השבוע השני מתחדדת הבנה שזו לא בריחה,שזה לא מפלט,אלא נסיון לכסות את הכאב,הסחת דעת לא יעילה וחסרת משמעות,כי ברוב היום אני חושבת אליו ,ומה שאני רוצה זה להיכנס לתוך המיטה ולא לזוז יותר מדי,לאכול גלידה, ולצפות בקומדיה מפגרת שרוני הכריחה אותי לצפות, וכמו כל זבל טלוויזיוני זה ממכר.

״אלה״קולו של בועז נשמע אני מרימה את ראשי מבחינה בו עומד מחוץ למשרדו,הוא מסמן לי עם בעיניו להיכנס למשרד
אנחה נפלטת מפי,אני צריכה כוחות,אנרגיות להתמודד עם בועז
אין לי מצב רוח לשליחיות,ובטח שלא לשיחות נפש,ושאלות ללמה אני לא מתפקדת.

אווה וליגל בוהות בי לרגע,אני בוחרת להתעלם משתיהן,לקום על רגלי וללכת לכיון משרדו של בועז,לא שיש לי אפשרות אחרת או דרך בריחה מהמשרד.אז אני נכנסת למשרד וסוגרת את הדלת בעודו יושב על כיסא המנהלים שלו,במבט מתנשא ורגיל,נדמה שלא משנה מה יעשה בחייו תמיד ירגיש מעל כולם,יודע הכל,מבין הכל,יכול הכל.

״שבי״הוא מצביע על הכיסא ואני מהנהנת עם הראש,מתיישבת
למולו על הכיסא השחור ומניחה את רגלי שמאל על רגל ימין.
הוא אינו יושב,ואני נדרכת,כמות הסרטים שראיתי, והחששות של עומר גורמים לי להירתע מקרבה אל בועז,ואני מודה שחיברתי חגורה לחצאית שלי,אם אהיה זרירה,החגורה יכולה להיות כלי הגנה עבורי.אבל בועז נעצר,ואני נעצרת עם הסרט שרץ לי בראש שדפיקה נשמעת מכיון הדלת ולאחר מכן
חריקה שמעידה על פתיחה.