השיר שהכי מאפיין את הסיפור ובמיוחד את הפרק הזה והקודם, נמצא למעלה: you found me
ליאם
הבטתי בגופה שנפל, איבד שווי משקל ונפל, רציתי משחיל את זרועותיי סביב גופה, לא נותן לגופה להיחבט בקרקע.
"אלוהים, נינה, מה עשית?" גופה היה חסר הכרה, נשמותיה היו רדודות, הדופק הלך ונחלש עם כל שנייה שעברה.
התקשרתי במהירות למוקד חירום, צורח, מבקש ומתחנן שישלחו לכאן מישהו שמהירות המרבית.
תוך כמה דקות היו בביתי אמבולנס ופרמדיקים, שהזיזו אותי, הדפו אותי הצידה, הם העלו אותה על אלונקה ורצו לאמבולנס, אני עליתי איתם.
הם שמרו את הדופק שלה שהלך ונחלש, ראיתי אותה מובילים אותה לעבר, נדחפתי הצידה.
לא האמנתי שאני יכול לאבד אותה, הדופק שלי השתולל בטירוף, הגוף שלי בער, ורציתי לעשות הכול כדי לשנות את זה, כדי להגיע לשם יותר מוקדם, כדי למנוע ממנה, לעזור לה לא להגיע למצב הזה מהתחלה.
התקשרתי לזאין, שהיחיד שהיה קרוב מספיק כדי להגיע לכאן ולנחם אותי כרגע, אחיותיי והוריי היו בעיר אחרת מרחק 3 שעות נסיעה ולא ידעתי אם בכלל לחייג את המספר.
היה לי את המספר של אביה, אך לא הייתי מסוגל לחייג גם לו רציתי.
זאין הגיע כמה דקות אח"כ, מאז אותו יום אני נשארתי אצלו וסיפרתי לו הכול בלי להסתיר אף ריסס מידע.
"ליאם" הוא קרא מאחוריי, ורץ עליי, זורעו הייתה על כתפיי "אני כל כך מצטער".
"אני פשוט לא הייתי שם שהיא הייתה צריכה אותי, אני כל כך אידיוט" רציתי להכות את עצמי, וידעתי שזו האמת, אני באמת לא הייתי שם למענה.
"אין טעם למצוא אשמים על מה שקרה, עכשיו יש רק לקוות שהיא תעבור את זה, וכשזה יקרה פשוט תנסה לתקן ולעזור" הוא אמר.
אבל שום דבר לא יכל להקל על האשמה שהרגשתי, ידעתי שזה בגללי, אני לא תמכתי בה, היא ניסתה לדבר איתי ואני התרחקתי.
הייתי אנוכי ואגואיסט, הסתכלי רק על זה שכאב לי, ולא עליה, אז כן אני דחקתי אותה למקום הזה.
התחלתי להביט באלפי הודעות שהיא שלחה לי, 'אני מצטערת' 'בבקשה ליאם תענה לי'
'דבר איתי לפחות' 'אני רק רוצה לראות אותך שוב' 'ליאם אני מתחננת'.
ההודעות המשיכו עד האחרונות 'ליאם אני מצטערת על הנטל שהייתי לך, אני אוהבת אותך באמת, ואנצור אותך לנצח, מה שעשיתי היה כדי לשמור עלינו, ג'ון ניצל אותי'.
אלוהים! אני כל כך דפוק, איך לא שמתי לב לזה? איך לא ראיתי.
התחננתי עכשיו, מלמלתי בלחש "נינה, את לא יכולה לעזוב אותי, את פשוט לא יכולה! פשוט בבקשה תחזירי, אני כל כך אוהב אותך" שהמילים יצאו מפי הבנתי עד כמה זה נכון.
אחות יצא מהחדר "לנינה מרטין?" היא שאלה.
קמתי ממקומי וצעדתי עליה "כן?" שאלתי בעיניים בוקרות.
"היא במצב קריטי, אתה יכול לבקר אותה".
הנהנתי, ונכנסתי אחר האחות, מסרב להאמין שהיא תעזוב אותי.
"נינה" קראתי באור, עיניה היו חצי פתוחות, לגופה היו מוצמדים מכשירים שונים, לא רצתי לראות את כל זה, רציתי שהיא רק תחזור איתי לבית, תישן אותי מתחת לשמיכה, שאחבק אותה בחום, אריח את ריחה המשכר שהיא תלבש את החולצות שלי שגדולות עליה בכמה מידות.
אני רק רוצה אותה בחזרה.
"אני אוהבת אותך" היא גמגמה בשקט, קולה נמוך ושקט.
"נינה, אני כל כך מצטער" הידקתי את האחיזה בידה "ואני אוהב אותך כל כך אוהב אותך".
המינטור התחיל לצפצף הקו ישר מסמל את לכתה.
"פספסתי אותך, נינה אני כל כך מצטער, וכל כך אוהב אותך" אמרתי שוב, לחלל החדר מודע לכך שאינה בת החיים כדי לשמוע את דבריי.
נשקתי לשפתיה הקרות שלא החזירו שוב נשיקה
ויצאתי, משאיר מאחוריי את אהובת חיי, שנחלקה על ידי מלאך המוות, שהיא זימנה.
"אני אצטרף עלייך בסוף" לחשתי לבסוף לאחר שעזבתי אותה בפעם האחרונה באמת.
~~~
תודה לכל אחד מכם שקרא!
תודה לכם.
מאחלת לכם שיהיו לכם ימים מדהימים, בהמון אהבה, למרות הסופה.
ומהמקום הכי נמוך בעולם!
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Broken Heart
Fanfiction[Liam Payne] ✯הסתיים✯ M×W הוא החליט להילחם עליה גם שכולם החליטו לוותר. היא מפחדת גם מהמגע הקטן ביותר, היא מרבה לשקוע לתוך שירים והדבר היחיד שהיא באמת רוצה זה להיות שקופה, שלא ישמו לב עליה, שלא יסתכלו והכי חשוב: שלא יציקו לה. אבל פעם אחר פעם היא מגלה...
