Until you come

פרק 23

"לפחות תן לי משהו" היא התחננה, הנדתי בראשי "אני לומד אצלו בבית, זה מספיק טוב." עיניה נצצו, כאילו הרגע בישרתי לה שהיא זכתה בפרס אסטרונומי כלשהו ואמרה "אולי הוא מאוהב בך." 

היא אמרה ולי נדרשו כל הכוחות כדי לא להקיא ולבעוט אותה החוצה על הרעיוניות שלה, קמתי ממיטתי פתחתי את הדלת והצבעתי לכיוון היציאה "תני לי להתלבש, בלי כל מני תאוריות הזויות שאת מפתחת."
לשמחתי היא יצאה, נראה כאילו רחפה באוויר יותר מאשר הלכה, ככל הנראה היא מרוצה מהסיפורים שהיא המציאה.

ידעתי שלא משנה כמה אנסה להרחיק את מילותיה, או לטעון בתוקף שהם רק פרי דמיונה הם עדיין יישארו שם בירכתי מוחי להציק, לשתול רעיוניות ובעיקר להוציא אותי בדעתי.

כמה דקות לפני השעה שתיים עמדתי מחוץ לדלת ביתו של תומאס, אגרופי את ידי והנפתי אותו על מנת לנקוש על הדלת, אך נעצרתי, לא הייתי בטוח בדבר, ככל הנראה מילותיה של ליס כן מצאו את דרכם אליי. אם כי לא היה לי זמן רב לשאול זאת או להתחרט, מכיוון שהדלת נפתחה ותומאס נעמד מולי מחייך "אתה מתכוון להיכנס?" הוא שאל ונסוג מעט לאפשר לי להיכנס, לא אמרתי דבר, אלא נכנסתי פנימה בצורה מגושמת.
חוסר נוחות זחלה בי, הייתי בטוח שזה כתוצאה מאמרותיה של ליס, שהיה חייבת להכניס זרזיר של הרס לפני שהיא עזבה, ללא ספק אצטרך להתנקם בה לאחר מכן.
אולם לא היה אמת במה שהיא אמרה, תומאס היה נחמד כלפיי, כנראה בעקבות כך שהזדהה איתי, הוא אמר שלא היו רבים בדרגות קסם גבוהות והוא היה בין היחידים שבהם, זה היה די בודד והוא הבין את מצבי.

צעדתי בחשש פנימה, הבטתי סביב, כמו חיה קטנה ומופחדת שנכנסה לטרטוריה של חיות טרף. למרות שהדירה של תומאס הייתה מנחמת וחמימה וגם מוכרת מעט, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, עדיין לא יכולתי לשלוט ברעד שהחשתי.
"משהו שתרצה לשתות, לאכול?" הוא הלך מאחוריי ושאל.
הנדתי בראשי "שום דבר, תודה."
ולמרות זאת הוא הלך וחזר עם מגש בו נחו קערת עוגיות וכוסות מים.
הוא משך בכתפיו ואמר "שיהיה לכל מקרה."
התיישבתי מולו והשיעור שלנו החל.

*

לא ידעתי כמה שעות עברו בוודאות, אך שמתי של שבחוץ כבר החל להחשיך, לא למדתי רצוף, אף אחד לא באמת מסוגל ללמוד מספר שעות רצוף ללא הפסקה, בין שיעור אחד לאחר עשינו הפסקות, תומאס התנהג איתי כחבר ופחות כמורה ומרצה. יחד צפינו בקטעי קומדיה שגרמו לצחוק, אכלנו מעט ואפילו דיברנו, תומאס התגלה כבן שיחה נהדר. יכולתי כמעט לשכוח מהכול ששוחחתי איתו, כמעט.

הבטתי לעבר החלון הופתעתי לגלות שחושך החל לכסות את הכול, אבל חושך לא היה היחיד שהגיע, אלא איתו הגיע גם גשם זלעפות, גשם שלא ציפתי אליו ולא הייתי מוכן או לבוש אליו, הבטתי בעיניים פעורות החוצה, מה הייתי אמור לעשות עכשיו?

"יש גשם בחוץ." תומאס ציין את המובן מאליו. הנהנתי חלושות ואפילו לא הבטתי לעברו.
הוא הוסיף ושאל "איך אתה מתכוון לחזור?"
השאלה נדנדה בראשי כמו טיפות המים שזרמו מטה, הבטתי בו מעט בחוסר ביטחון "אני לא יודע." רק שאמרתי את המילים הללו, הבנתי אותם, לצאת בגשם הזה לא היה בטוח וגם לא הייתי מוכן אליו.

"אתה יכול להישאר לישון פה." הוא הציע ומצמצתי בעיניי לעברו, לקח לי דקות ארוכות להבין את משמעות דבריו לעומקם, האם הוא היה כנה או שהוא לעג לי בדבריו.
המבט שלו היה רציני, הוא הציע לי את ביתו אפילו בלי להכיר אותי לעמוק, הייתי התלמיד שלו אבל בכל מקרה להציע לי כך להישאר היה מעשה די נועז ואף חסר אחריות מצידו.

~~~

אני לא יודעת אם שמעתם אבל ביום חמישי הייתה תאונה מאוטובוס מדימונה שנסע לים המלח לרכב פרטי, תאונה נוראה שבה נהרגו 3 אנשים, אני הייתי על האוטובוס הזה, אני די מזועזעת ממה שקרה ומודה כל יום שאני חיה.
18.10.2018

תעריכו את החיים, אתם ממש לא יודעים מתי הם ילקחו ממכם וזו לא סיסמא, זו אמת מחרידה.

באהבה, 

וויט א'נגל.

פורסם ב20.10.2018